מרגע שהוחלט להפעיל את צה"ל, הדרג המדיני היה צריך לבחור אחת משתי דוקטרינות: הרתעה מול הכרעה. מודל ההרתעה יושם במלחמת לבנון השנייה. ישראל הנחיתה מכת אש עצומה על חיזבאללה, ובמשך שנים ארגון הטרור לא העז לירות ולו טיל אחד. מנגנון זהה אמור לפעול על ארגון חמאס. פגיעות חיל האוויר, חיל הים, התותחנים והיחידות המיוחדות כה כואבות, עד שיגרמו לחמאס להימנע בעצמו מכל סוג של התגרות בישראל, וידחפו את אנשיו לסכל פיגועים, שיגורים, והתקפות של ארגוני הטרור האחרים. מה ההיתכנות שמודל כזה ישיג את מבוקשו? אפס. חמאס התחייב יותר מפעם אחת להימנע מירי אל ישראל בתמורה להפסקת החיסולים מצדנו. אבל ישראל, באופן טבעי, נאלצה לחסל. הרי משמעות התחייבות ישראלית להימנע מסיכול ממוקד פירושה הפקדת הביטחון של ישראל בידי חמאס. כלומר, תצפיתניות צה"ל יזהו חוליה המתארגנת לשיגור גראד, אך חיל האוויר לא ישלח מל"ט לחסל אותה רק כי נתניהו נתן את המילה שלו לאסמאעיל הנייה. מובן שעל הנייה אי-אפשר לסמוך. אף אדם שפוי לא מעריך שחיילי חמאס, אלה שהיום מטווחים את ישראל בטילים, יכלאו מחר את אחיהם מהג'יהאד האיסלאמי. ממש כפי שערפאת לא נלחם בחמאס, חמאס לא יילחם בג'יהאד. נתניהו יורה אפוא בצדק לחסל את החוליה, והפסקת האש תתנדף כאילו לא באה לעולם (אגב, בקיץ 2011, כשנמנע מחיסול מוקדם למרות שהיה בידי צה"ל מידע מודיעיני, התוצאה הייתה פיגוע הדמים בכביש 10). זה הרי מה שקרה בכל ההודנות והתהדיות הקודמות. הדוקטרינה השנייה, שעלתה גם היא לדיון של התשיעייה, הייתה הכרעה. פעולת שורש לנטרול יכולות הטרור של חמאס והאחרים, בעבודת שטח יסודית, עמוקה וממושכת. המודל במקרה זה הוא 'חומת מגן'. במבצע ההוא, שהתקיים לפני עשור, נכנס צה"ל לשכונות ולקסבות שבהן הצטברה מוגלת הטרור במשך שנים. בשלב השני, בפעולות סדרתיות ועקביות שנמשכו שנים, חיסל מחבלים, עצר סייענים והשמיד מעבדות חבלה וחומרי נפץ. כמו היום גם אז הקהילה הבינלאומית לא אהבה את הפשיטה הקרקעית, ועד מהרה דרשה מישראל לסגת. ישראל תמרנה בין הלחצים המדיניים מבחוץ והצרכים הביטחוניים מבית. אך בסופו של דבר, בפעולות שיטתיות, ייבשה את ביצת הטרור. "לא יהיה כאן זבנג וגמרנו", אמרו גם אז הקברניטים. נכון, לא היה זבנג, אבל היה גמרנו. על הרקע הזה היה מצופה מההנהגה הנוכחית של ישראל, קרי פורום התשיעייה – נתניהו, ברק, ליברמן, ישי, יעלון, בגין, מרידור, שטייניץ ודיכטר – לבחור במסלול הקשה אך היעיל של הכרעה, ולא במסלול הקל אך המועד לכישלון של הרתעה. שטייניץ אומר כבר שנים שעמדתו העקרונית היא הכרעת חמאס. יעלון ודיכטר היו המתכננים והמבצעים של מבצע 'חומת מגן'. הם אינם חשודים באנינות. ליברמן, שהתעקש להכניס להסכם הקואליציוני את הדרישה "למוטט את שלטון חמאס", ודאי אינו פיינשמקר. מעל כולם – נתניהו, האיש שפרץ לתודעה הלאומית והעולמית עם האמירה שאסור להיכנע לטרור. הנה לו הזדמנות לממש את משנתו. מילא הבטחת הבחירות שלו "לתת לצה"ל לגמור את העבודה ולהפיל את שלטון חמאס". נניח שנאמרה רק לצרכים אלקטורליים, ו"דברים שרואים משם לא רואים מכאן" ושלל תירוצים. אבל מה עם דברים שעליהם דיבר כבר מכס ראש הממשלה?

בכמה הזדמנויות הסביר נתניהו שכדי לשים סוף להתחמשות חמאס צריך להפסיק את ההברחות ממצרים לרצועה. "הבעיה שלנו עם חמאס היא לא הגבול או התפר בין ישראל ועזה, (אלא) היא התפר שיש 12 קילומטר בין עזה למצרים, כי משם זה (אמצעי הלחימה) חודר. כי כמעט כל הנשק אינו מיוצר בפנים – הוא מיובא. לפחות הנשק האפקטיבי. והוא נעשה אפקטיבי יותר ויותר" – כך אמר ראש הממשלה בכנסת לפני שלוש שנים. ימים אחדים לאחר מכן, בכנס השגרירים של משרד החוץ, חזר על אותו ניתוח והסביר: "הבעיה בעזה היא אותה פִּרצה של 12 קילומטר אל מול סיני". כעת נקרתה לפניו ההזדמנות להשתלט על ציר פילדלפי. הוא בחר לא לנצל אותה. אז למה בחר בהרתעה ולא בהכרעה? אפשרות סבירה שאינה נאמרת היא הרצון של ישראל לתמרן את ממשלו של נשיא מצרים, מוחמד מורסי, לעמדה שבה יכפה על חמאס להימנע מירי על ישראל. למובארק ולישראל היה אינטרס משותף להחליש את חמאס, והם פעלו בתיאום בעניין. מורסי, לעומת קודמו, הוא בן ברית אידיאולוגי של חמאס ועוין את ישראל. דחיפתו למשבצת שבה הוא הגורם שדורש מחמאס להימנע מירי תהיה, ללא ספק, הישג. התזה הזו אינה נאמרת בקול, וימים יגידו אם תקרום עור וגידים. נימוק אחר, משכנע פחות, סיפק לי משה (בוגי) יעלון ביום שני שעבר: "אם הם לא יורתעו בפעם הזו, הם יורתעו בפעם הבאה". דיכטר, אומנם לא במילים מפורשות, חושב שהנזק בצד הישראלי אינו מצדיק פעולה צבאית כה גדולה של צה"ל. ליברמן הציג סיבות אחרות, ואמר שהבקשות הבינלאומיות והבחירות המתקרבות הביאו את ישראל להימנע מפעולה צבאית רחבה. הלגיטימציה הבינלאומית היא ללא ספק שיקול, אבל גם היא הפתיעה לטובה. ההערכוֹת המוקדמות במשרד החוץ דיברו על יומיים-שלושה של גיבוי בינלאומי, במקרה שישראל תפעיל כוח צבאי. בפועל, גם שבוע לאחר חיסול ג'עברי, המשיכו לזרום לירושלים הצהרות צידוק, כמעט חסרות תקדים, לזכותה של ישראל להגן על עצמה. הפרשנויות הקודרות על אודות בידוד בינלאומי המלוות את ממשלת נתניהו-ליברמן מיום היווסדה שוב התגלו כתלושות מהמציאות. גם הטענות שלפיהן הפשרנות המדינית של אולמרט ולבני הייתה הדלק של התמיכה הבינלאומית ב'עופרת יצוקה' התבררו כחסרות בסיס. באותה מידה, אגב, הופרכו נבואות הזעם שלפיהן אובמה יפקיר את ישראל בגלל תמיכת נתניהו ברומני, כביכול. רק לפני שבועיים מילאו כאן את חלל האוויר תחזיות אודות נקמה קרובה של אובמה. הגדיל לעשות פרשן ה'ניו-יורק טיימס' העוין תום פרידמן, שטען שאובמה פשוט יזנח את ישראל באדישות ומחוסר עניין, והכול בגלל נתניהו. המבחן הגיע מהר מן הצפוי, והראה שהררי התחזיות הללו היו קשקוש אחד גדול. לא רק שאובמה אינו אדיש, ולא רק שאינו נוקם בנתניהו, אלא שהעניק לישראל 'חומת מגן' דיפלומטית, יציבה, עקבית וחד-משמעית לקיום המבצע. לו רצה, כבר היה מוצא דרך לסגור חשבון עם נתניהו.

אבל לא רק וושינגטון. גם הטקסטים שהגיעו מטורונטו, קנברה, לונדון, פריז, רומא ברלין ובירות אחרות היו צלולים ועקביים. תמצתה אותם בניסוח החד ביותר קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, כשאמרה בבונדסטאג: "לישראל לא רק זכות, אלא חובה להגן על עצמה". בשגרירויות שפשפו את העיניים. מי היה מאמין שאירופה תצדיק שימוש בכוח של ממשלת נתניהו–ליברמן? בעוד התקשורת האירופית אימצה את התעמולה הפלשתינית כאילו 'ישראל התחילה' כשחיסלה את ג'עברי, הממשלות ביבשת האירופית דווקא גיבו לחלוטין את הקו הישראלי שלפיו "לירי הרקטות על ישראל לא יכולה להיות שום הצדקה", כלשון הודעת שרי החוץ של האיחוד האירופי – בדרך כלל גוף העוין את ישראל. גם את הגיבוי הבינלאומי אפשר היה למנף לפעולה קרקעית. העולם הדיפלומטי צריך זמן כדי להתעורר. ביום חמישי בלילה, מיד אחרי ירי הטיל אל תל אביב, היה העולם משלים גם עם נגיסה כזו או אחרת בשטחי הרצועה. הטיל, אגב, נפל לא רחוק מבית שגריר צרפת ביפו. הוא יכול היה לעשות עבורנו את עבודת ההסברה. אבל נתניהו ברק וליברמן, השלישייה שניהלה את המערכה בפועל, בחרה לתת צ'אנס לערוץ המדיני. "אם יש אפשרות להשיג פתרון למצב זה באמצעים דיפלומטיים, אנו מעדיפים זאת", אמר נתניהו למזכירת המדינה האמריקנית, הילרי קלינטון, וליתר שועי עולם שבאו ללשכתו בזה אחר זה: מזכ"ל האו"ם באן קי-מון, שר החוץ הגרמני גידו ווסטרוולה, השר הבריטי לענייני המזרח התיכון אליסטר ברת', שר החוץ הצרפתי לוראן פביוס ואחרים שדיברו איתו בטלפון. מרגע שנציגי העולם החלו לנחות כאן, במיוחד באן וקלינטון, כבר היה ברור שפעולה קרקעית אינה אפשרית. נתניהו, ליברמן וברק, וגם השרים האחרים, עבדו קשה בימי הלחימה. הדיונים התנהלו עמוק לתוך הלילה. לראשונה בשלוש שנות סיקור ראיתי את אביגדור ליברמן עייף ומתוח. גם הוא בן אדם. הבחירה של נתניהו-ברק-ליברמן במתווה המדיני ולא בצבאי תעמוד למבחן הזמן. הקרדיט שראוי לתת לנתניהו כבר עכשיו הוא על הכנת העורף. בשלוש השנים וחצי של כהונתו, הקדיש נתניהו לעורף דיונים רבים מאוד והרבה כסף. בניצוחו של השר לשעבר מתן וילנאי (כיום שגרירנו בסין) ואלופי הפיקוד המתחלפים, שודרגה ההגנה על האזרחים לרמה שלא נראתה כאן בשום מלחמה. האזעקות, ההנחיות, המיגון וכמובן פריסת כיפת ברזל – כל אלה יצרו הגנה כמעט מושלמת על תושבי המדינה, ומספר הנפגעים הנמוך מדבר בעד עצמו. לפני שנה וחצי התלוויתי לנתניהו לביקור בגרמניה. בעת השיחה איתו הגיע עידכון ש'כיפת ברזל' יירטה לראשונה טיל שחמאס ירה. ראש הממשלה, כמאמר הקלישאה, היה הראשון לזהות, ויצא מגדרו מרוב התלהבות. "אתם לא מבינים את המשמעות של הדבר הזה. זה משהו יוצא מגדר הרגיל, כמעט מהפכני", אמר לנו, העיתונאים, ואכן לא הבנו למה התרגשותו גדולה כל כך. בדיעבד ברור שדוחף הרעיון, עמיר פרץ, צדק, ושנתניהו נהג נכון כשהמשיך לפתח. לפחות במישור ההגנתי, אי-אפשר לבוא אליו בטענות.