מאז שאולץ מוברק להתפטר, בפברואר 2011, הציפה את מצרים תחושה של שחר חדש. מילים גדולות כמו דמוקרטיה, זכויות אזרח, חירות ומדינת מוסדות הפכו למרכז השיח הפוליטי, בשל התחושה שהנה, הנה, גם למצרים הגיעו כל אותן תכונות טובות של הדמוקרטיה. כאזרחי מדינה הפוסעת בנתיב העצמאות והריבונות כבר יותר מ-200 שנה, ציפו המצרים שיגיע תורם להצטרף לרכבת הדמוקרטיה שעמים רבים יושבים עליה ונהנים ממנעמיה, ובהם כאלה שסילקו את הדיקטטורה וזכו בחירותם אך לפני שנים אחדות, כמו עמי מזרח-אירופה.
לראשונה בתולדות מצרים המודרנית, התקיימו בחירות אמיתיות, לא מבוימות, לפרלמנט ולנשיאות, ולראשונה ראו בני מצרים איך מתגשם חלומם המתוק לחיות במדינת אזרחיה, מדינת חוקה וחוק, מדינת סדר ומשפט, ולא במדינת דיקטטור ובניו שכל החלטה המתקבלת בה היא ביטוי לאינטרס אישי של אדם שאף אחד לא יודע מתי, אם בכלל, יבוא קץ לשלטון היחיד שלו. הביטוי המיידי של התקוות היה אמור להיות שדרוג הכלכלה המצרית והגדלת ההכנסה לנפש. במדינה שבה עשרות מיליונים גרים בשכונות לא מתוכננות, ללא מים זורמים, ללא ביוב, ללא חשמל וללא טלפון, רווחה כלכלית היא צורך קיומי, ובלעדיה החיים קרובים מדי למוות.
מורסי לא נגע במונופולים של הצבא אלא שכגודל התקוות כך גודל האכזבות. כמעט שנתיים עברו מאז שהחל "האביב", ומצרים רק מתדרדרת במורד חלקלק ומסוכן אל ביצה של בעיות פוליטיות, אזרחיות, חוקתיות ומנהליות, כמעט בלי יכולת לשלוט בכיוון ההתפתחויות ובאופן שהן מביאות את מצרים אל עברי פי-פחת. השיתוק שאחז בזרועות השלטון תוקע כל התקדמות לעבר ניסוח החוקה החדשה שהייתה אמורה להעניק למדינה כללי משחק פוליטי מוסכמים ותקפים, והזעם על היעדר הכללים מוציא רבים מבני מצרים מדעתם.
הנשיא הנבחר,
מוחמד מורסי, נציג תנועת "האחים המוסלמים" הוותיקה והרחבה, שנהנה בתחילת דרכו מאשראי ציבורי רחב ואיתן, נתפס בימים טרופים אלה כדיקטטור חדש, אחרי שפרסם כמה "הכרזות חוקתיות" המקנות לו סמכויות רחבות המציבות אותו מעל לגופי שלטון אחרים ובפרט המערכת המשפטית. הוא פיטר את התובע הכללי למרות הטענה שאין בסמכותו לעשות זאת. על-פי "הכרזות" מורסי, החלטותיו אינן נתונות לביקורת שיפוטית, גם לא של בית המשפט העליון. רבים במצרים, אפילו כאלה שהאמינו בו, תמכו ובחרו בו, חשים כיום שהצליחו לפני כשנתיים לסלק דיקטטור חילוני ובמקומו קיבלו דיקטטור דתי. בקיץ, כאשר הדיח את הפילמרשל טנטאוי ואת מפקדי הצבא, עלתה קרנו בעיניהם של מרבית אזרחי-המדינה, שכן צעד זה התפרש כקץ שלטון-הקצינים ותחילת שלטון האזרחים. גם אכזריות הצבא בפיזור הפגנות נגדו הוסיפה פופולריות לצעדו זה של מורסי נגד הצבא. אלא שהוא איבד במהירות חלק ניכר מהאשראי הציבורי בשל אי-הצלחתו לכנס מחדש את הפרלמנט לאחר שזה פוזר בידי בית המשפט העליון לעניינים מנהליים, ובשל כשלונו לכנס את הוועדה לניסוח החוקה.
ההתגוששות הפומבית של מורסי עם הגילדה המשפטית מעוררת עליו את כעסם של מתנגדיו ושל תומכיו כאחד: מתנגדיו זועמים על ניסיונותיו להשתלט על הרשות השופטת, האמורה להיות חופשית, מקצועית וללא פניות פוליטיות. ואילו תומכיו זועמים על שלא הצליח להשתלט על אליטה מקצועית זו, שאינה נבחרת ומשליטה את סדר היום שלה על החיים במדינה. עם הצבא הצליח מורסי לא להגיע לעימות, אבל הצלחתו נובעת מכך שאינו מעז לגעת במונופולים הכלכליים שמהם מתפרנס הצבא היטב, וזאת בשל היזקקותו להלוואות מהכיס השמן שעליו שולט הצבא ללא פיקוחם של משרד האוצר ורשות המיסים.
אל תחושת הכישלון של המדינה מצטרפת הבורסה של קהיר, שנפלה בימים האחרונים בשיעור של כ-10 אחוזים. משמעות הנפילה היא שרבים מאזרחי המדינה איבדו שיעור ניכר מחסכונותיהם, דבר המגביר את תחושת אי-הביטחון האישי שלהם. בנוסף, ירידה חדה בבורסה משמעה ירידה בהשקעות, במקורות התעסוקה ובפרנסה, גם של אלה שאינם מושקעים בבורסה. הכלכלה המצרית הסובלת קשות מהיעלמותן של ההשקעות הזרות והתיירות, מסתמכת כיום על מקור כמעט יחיד למטבע קשה - דמי המעבר בתעלת סואץ. זו הסיבה שבשכבה המנהיגה את המדינה לא נשמעים בשלב זה דיבורים על ניתוק היחסים עם ישראל, שכן אווירה של מתיחות ביטחונית - גם אם לא תידרדר למעשי איבה - תעלה באופן מיידי וחד את מחירי הביטוח הימי לאוניות העוברות בתעלה, תוריד את הכדאיות של השימוש בה ותגרום נזק כבד למקור הכנסה חשוב זה.
פרט כלכלי נוסף שחשוב לציינו הוא שמצרים מתקשה כיום לקבל הלוואות מהבנק הבינלאומי מבלי שיש להלוואות אלה ערבות ממדינות אחרות. אירופה השקועה בבעיות כלכליות משלה אינה יכולה להעניק למצרים ערבויות, וארה"ב מתנה את מתן הערבויות בתשלום מחיר פוליטי כמו שימור היחסים עם ישראל והקפדה יתירה על הסממנים הדמוקרטיים. העדר המימון הבינלאומי עלול לחייב את ממשלת מצרים לצמצם את הסובסידיות על המזון, ובעיקר על כיכר הלחם, הע'ריפה, המשמשת מזון בסיסי לאזרחי המדינה. כל העלאה במחיר הלחם, ואפילו הקטנה ביותר, עלולה להזרים לרחובות מיליוני אזרחים שיאיימו על השלטון בסיסמאות של "מהפכת הרעבים". הדבר אירע כבר מספר פעמים בעבר, והדבר האחרון שמורסי מרשה לעצמו זה לפגוע בשכבה החלשה ביותר של העם המצרי, זו שמוציאה את מרבית הכנסתה על רכישת פריטי המזון הבסיסיים ביותר.
תנועת "האחים המוסלמים" שזכתה בחלק הארי של מושבי הפרלמנט ובמשרת הנשיאות, איבדה בחדשים האחרונים חלק גדול מן האהדה שהייתה נתונה לה, בשל טענות כלפיה כי כל מה שאנשיה מבקשים הוא שררה ושלטון כדי ליהנות ממנעמיו, מתקציביו ומן המשכורות השמנות שמקבלים ראשיו. גם בקרב תומכי "האחים" יש חשש כי מרגע שהגיעו לשלטון, הם מתרחקים מהעם והופכים לאליטה שלטונית המתעניינת רק בהישארות בשלטון בכל מחיר, על חשבון האוכלוסיה והגופים האזרחיים האחרים.
תחי כיכר אלתחריר תחושת ההחמצה הפוליטית מצטרפת לתחושת הרעב, ושתיהן דוחפות שוב את המצרים לכיכר אלתחריר, שמא ממנה תגיע הישועה. אך המגמות השונות הקיימות באוכלוסיה הופכות את ההפגנות לעימותים אלימים, המפילים חללים רבים על מזבח לא ברור. האם זוהי החירות שאליה פיללו? האם זוהי הדמוקרטיה שעליה חלמו? האם זוהי מדינת המוסדות שלה הם קיוו?
האכזבה הגדולה ביותר היא נחלתם של הצעירים הליברליים, החילוניים, בוגרי ההשכלה הגבוהה, אלה שבגופם סילקו את מובארק. הם הולכים בתחושה ש"גנבו להם את המהפכה", שכן מה שקיבלו במקום מובארק הוא שלטון של "האחים המוסלמים" שלתחושתם הוא למעשה נשלט בידי "המדריך הכללי" של התנועה המפעיל את הנשיא הנבחר כבובה על חוט. הצווים הנשיאותיים שמוציא הנשיא מורסי מחזירים את מצרים לתקופות חשוכות ואפלות, שכן גם בימי הדיקטטורה הצבאית, מאז 1952, התבסס הדיכוי על מסמכים ממשלתיים וצווים נשיאותיים חוקיים לחלוטין. החוגים הליברליים חוששים מכוונתם של "האחים" ליישם את השריעה האיסלאמית כחוק המדינה, ופוחדים שנציגי השלטון יתחילו לבלוש אחרי התנהלותם המוסרית ולבדוק אם מה שהם שותים ואוכלים תואם את חוקי האיסלאם.
הקופטים, המיעוט הנוצרי הרואה את עצמו כמצרים המקוריים, חשים איך טבעת החנק מתהדקת סביב לצווארם, כשבתי העסק שלהם נפרצים, בתיהם נשרפים, כנסיותיהם מותקפות, גבריהם נרצחים ונשיהם מושפלות. הם בורחים ממצרים בהמוניהם ומנסים להוציא ממנה את רכושם, בדיוק כמו שעושים אינטלקטואלים רבים, גם מוסלמים, שהבינו בחודשים האחרונים כי מצרים מחליקה במהירות וללא שליטה אל מציאות מרה ואלימה, שונה לחלוטין מזו שלה קיוו בשנתיים האחרונות. כל איש עסקים, שחקן, אמן ואקדמאי, העוזבים את מצרים בגלל המצב, רק מגביר את תחושת החידלון אצל הנשארים ואת חששם שהם יהיו כמו עכברים שלא הספיקו לברוח מספינה טובעת.
האכזבה מקיפה מגזרים רחבים: הכישלון של הנשיא לכנס את הוועדה לניסוח החוקה מעכב את קביעת כללי-המשחק פוליטי, וכל צד רואה בכך פגיעה במטרות המהפכה: הדתיים רואים בחוקה משהו שיבטיח את שלטון הדת על כל מעגלי החיים, ואילו החילוניים רואים בה את המגן מפני השתלטות הדת על חייהם החופשיים. האכזבה מהמערכת שאינה מתפקדת מוצאת את ביטויה במרחב הציבורי, והסיסמאות המופיעות בשלטי ההפגנות של הימים האחרונים דומות להפליא לאלו שהתנוססו לפני כשנתיים בהפגנות נגד מובארק: "הסתלק", "העם רוצה להפיל את המשטר". אלא שהפעם יש גם סיסמאות חדשות כמו: "יסתלק שלטון בדיע" (המדריך הכללי של "האחים המוסלמים"), "ייפול משטר המדריך" "מרי אזרחי", "יבוטלו הצווים הדיקטטוריים", ו"רוצים חוקה".
עניין נוסף המעלה את חמתם של רבים הוא הזיכויים ופסקי הדין הקלים שהוטלו על קציני משטרה וצבא שהואשמו בהרג מפגינים, כמו גם הזיכוי שקיבלו מובארק ובניו מחלק מסעיפי האישום נגדם. מדי כמה ימים עולה דרישה להעמיד את סמלי המשטר הקודם לדין גם על עניינים שבהם הם כבר זוכו; וכשדרישה זו מלווה באמצעים אלימים, עלולים אנשים אלה למצוא את עצמם שוב בבית משפט, שהפעם ירשיע אותם רק כדי להשקיט את הרחוב.
הרוחות הסוערות יוצרות עימותים פיזיים אלימים מאוד בין קבוצות המפגינות למען מטרות מנוגדות. מפגינים מנסים לפרוץ למשרדי ממשלה, לתחנות משטרה, למוסדות כלכליים, לשגרירויות מערביות, והמשטרה המנסה להוריד את רמת האלימות משתמשת לשם כך בגז מדמיע, באלות ואף בירי כדורים חיים. אלא שאלימות המשטרה מגבירה את אלימות המפגינים האזרחים, וגורמת להעלאת מספר הנפגעים. מיד עולה דרישה ציבורית לחקור את אלימות המשטרה, ודרישה זו שאף פעם אינה מתמלאת מגבירה את זעם המפגינים נגד השלטון האלים והאטום לרחשי הלב של הציבור.
ההפגנות אינן מוגבלות לכיכר אלתחריר בקהיר. גם ערים אחרות כמו אלכסנדריה, אסיוט, אסוואן וסואץ ראו בימים האחרונים הפגנות אלימות, והצבא עדיין לא הוטל אל המערכה. הוא יושב בצד ומאפשר לצדדים הרבים להתיש זה את זה. הנשיא מנסה להרגיע את הרוחות בטענה שהצעדים הלא דמוקרטיים שנקט, ובראשם הצבת החלטותיו מעל לביקורת השיפוטית, הם זמניים ויבוטלו עם תחילתה של פעילות מסודרת של גופי השלטון האחרים ובראשם הפרלמנט. אך מורסי אינו משכנע איש, וכמה ממתנגדיו החזירו את האוהלים לכיכר אלתחריר, כאומרים לו: "לא נזוז מפה עד שנסלק אותך, כמו שסילקנו את מובארק".
תיאוריות הקונספירציה הצפיפות הגדולה שבה חיה החברה המצרית גורמת לכך שלכל מילה שאדם אומר יש מאזינים רבים. שמועות וסברות מתפשטות באוכלוסיה במהירות הבזק, וככל שהסברות הזויות יותר, כך אנשים מאמינים בהן יותר. השמועות המסתובבות כיום מספרות על כך שמי שעומד מאחורי הבעיות של מצרים בעידן מורסי הם שרידי שלטון מובארק, שכל רצונם הוא כי המערכת החדשה תקרוס כדי שכולם יתגעגעו לימי מובארק.
השמועה המעניינת ביותר היא כי נשיא ארה"ב תמך בהסתלקות מוברק כדי ש"האחים המוסלמים" יגיעו לשלטון על מדינה שאי-אפשר להוציא אותה מבִּיצת הבעיות, ובכך יביא אובמה את "האחים המוסלמים" לפשיטת רגל פוליטית ותדמיתית. על-פי תיאוריה זו, כל המהלך של השנה וחצי האחרונות שבו זכו "האחים המוסלמים" בפרלמנט ובנשיאות, היה תכנון אמריקני, ואולי אף ציוני, שנועד להפיל את "האחים" במלכודת כלכלית ומנהלית שבתוכה הם ידממו למוות.
טענה נוספת הנשמעת תדיר, בכל פעם שהפגנה הופכת למעשי אלימות המוניים, היא כי ההפגנה "שלנו" הייתה בעצם רגועה ומסודרת, "סִלְמִיַה", אבל הצד השני, המתנגד לנו, התגנב לתוך ההפגנה ויצר פרובוקציות נגד השוטרים ומוסדות ציבור, זרק אבנים ובקבוקי תבערה, על-מנת להביא את השוטרים להכות בנו ואת התקשורת - להשחיר את פנינו ולהציגנו כאלימים ולא תרבותיים. הטענה הזו נשמעת מכל הצדדים.
אלא שתיאוריית הקונספירציה הטרייה ביותר יצאה לאחרונה מבית מדרשם של כמה אימאמים סלפים. הם טוענים כי מקור צרותיה של מצרים הם שרידי התרבות הפרעונית, הכופרת, שעדיין נמצאים במרחב הציבורי בארץ האיסלאם, ובראשם הספינקס והפירמידות. היושב במרומים רואה את הפסלים והמונומנטים הללו כסמלים של עבודת אלילים, וחושב כי מי שמשאיר אותם על אדמת מצרים מנציח את הכפירה הפרעונית. אללה זועם על המצרים בשל כך, ומטיל עליהם מכות פוליטיות, ציבוריות וכלכליות. המסקנה המחויבת מסברה זו היא כי על המצרים לבער מתוכה את שרידי התרבות הפרעונית, כולל אלה הנמצאים במוזיאונים, שכן רק אז יסור חרון אפו של היושב במרומים, ומצרים תתרפא מתחלואיה. גישה דומה ראינו בשנות ה-90' באפגניסטן שסבלה מבצורת ממושכת, וכדי להשקיט את זעמו של בורא עולם, ניתצו הטליבאן את שני פסלי הבודהא העתיקים והענקיים שהיו חצובים בהר באזור במיאן, למרות מחאות העולם. ניתן להניח כי יחס זה של קנאי הטליבאן לתרבויות שקדמו לאיסלאם היה חלק מן ההצדקה למלחמה שפתח נגדם העולם בשלהי 2001, בעקבות פיגועי ה-11 בספטמבר בארה"ב. מה יקרה למצרים אם ינתצו, כדרישת כמה סלפים, את הספינקס והפירמידות?
מצרים נראית כיום כעגלה רעועה שכמה סוסים חזקים ואימתניים מושכים אותה לכיוונים שונים ומנוגדים: "האחים המוסלמים", הסלפים, החילונים, שרידי משטר מובארק, הצבא, המשטרה, המודיעין הכללי, הנשיא והרחוב. זאת בנוסף לכוחות חיצוניים - האמריקנים, האירופים והגופים הבינלאומיים ובראשם הבנק הבינלאומי. האם העגלה תשרוד את הלחצים ותישאר שלמה, או שמא תתפרק לרסיסים, וכל אזור במצרים יפתור לעצמו את בעיותיו. האם תצליח העגלה המצרית לצאת בשלום מבין המְצָרים? ימים יגידו. "אביב ערבי"? כלל לא ברור.
