בניגוד למערכות בחירות קודמות, הפעם ההבדלים בין המפלגות הגדולות התחדדו, וטוב שכך. דנון, אלקין וחוטובלי ניצבים מול מרב מיכאלי, סתיו שפיר ונינו אבסדזה
על פניה, המערכת הפוליטית עברה טלטלות ומהפכים לקראת סגירת הרשימות לכנסת. אבל כשמתבוננים מקרוב, כל השינויים מלבד האיחוד בין הליכוד לישראל ביתנו הם שינויים קוסמטיים.
שבוע קודם לכן בחרו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, את רשימותיהן לכנסת. מהצד השמאלי של המתרס תקפו את הליכוד על כך שהציג נבחרת ימנית מדי. מהצד הימני תקפו את העבודה על כך שהציגה נבחרת שמאלנית.
כולם צודקים, וטוב שכך. זה יובל שנים נהוג אצלנו לחשוב שמפלגה החפצה בשלטון חייבת להתחזות בבחירות. הליכוד למפלגה שמאלית יותר, העבודה למפלגה ימנית יותר. מי שירמה את הבוחר ביתר הצלחה ייקח את הקופה וירכיב את ה
ממשלה.
ולא היא. אף אחד מהמתחזים לא לוקח את מה שמכונה קולות המרכז. מצביעי המרכז מוצאים להם מדי ארבע שנים (או שלוש וחצי, תלוי באורך הקדנציה) טרנד חדש. מפלגה של מצב רוח שמוגדרת כמפלגת מרכז.
המפץ של שרון, שהוליד את המפלגה שהייתה כולה התחזות אחת גדולה, שם קץ לאסכולת התחפושות גם אם לא לחלוטין. המערכת הפוליטית חוזרת לכללי המשחק הישנים והטובים. מפלגת ימין-מרכז מתייצבת מול מפלגת שמאל-מרכז כשמתפקדי שתי המפלגות דאגו להבליט את ההבדלים. דנון, אלקין וחוטובלי ניצבים מול מרב מיכאלי, סתיו שפיר ונינו אבסדזה.
גוש השמאל (ואיתו מפלגות המרכז) יפעל להבליט במערכת הבחירות את הנושא החברתי-כלכלי שמשתלם פחות לליכוד. עם זאת, הוא יעלה גם את הנושא המדיני לאור החלטת הממשלה על בניית 3,000 יחידות דיור במעלה-אדומים וביו"ש. הליכוד יבליט את הסוגיות הביטחוניות.
הסיעות החרדיות, שלא כמו בבחירות הקודמות, חוזרות לשבת על הגדר. ב-2008 הצהיר אלי ישי מראש שימליץ על נתניהו כמועמד להרכבת הממשלה. יהדות התורה לא הבטיחה דבר אך שידרה שהיא שייכת לגוש הימין, ואחרי הבחירות נתנה ללא קשיים את הסכמתה להמליץ על נתניהו.
הפעם המצב שונה.
שלי יחימוביץ', בשונה מ
ציפי לבני, מקובלת על הסיעות החרדיות. לא זו בלבד, על הפרק סוגיית החלופה לחוק טל, ויהדות התורה יוצאת מנקודת הנחה – מוצדקת - שגוש השמאל יספק סחורה טובה יותר מבחינת החרדים מאשר גוש הימין. גוש השמאל מאז ומתמיד היה נכון לשלם עבור שותפות עם הסיעות החרדיות מחיר גבוה יותר. שס תיגרר אחרי יהדות התורה. כשאלקין מדבר על אופציה שלפיה תקום ממשלה ללא חרדים, הוא לא מתכוון להחלטה אסטרטגית של נתניהו, אלא לשינוי יחסי הכוחות. הסיעות החרדיות פתוחות להצעות, רק שלא בטוח שיחימוביץ', גם בתמיכתן, תוכל להרכיב ממשלה.
במרכז כמו במרכז, חוזר על עצמו הסיפור הישן והקלאסי. בכל מערכת בחירות קמה מפלגת מרכז חדשה, לפעמים שתיים, שהיא ההבטחה הגדולה. היא מתחילה ב-20 מנדטים בסקרים ומגיעה לקו הגמר עם שבעה-שמונה. ממפלגת המרכז של איציק מרדכי, עבור דרך שינוי של לפיד האב (היא הגיעה אומנם ל-15, אך הצלחתה הייתה חד-פעמית) ומפלגת הגמלאים, וכלה ברשימת לפיד הבן. לפיד פתח את הקמפיין כשהוא מצטייר כהבטחה גדולה והפתעה ענקית, ונכנס בסופו של דבר למערכה עם רשימה משעממת וקמפיין מגמגם שקשה לזכור את מסריו המרכזיים. הוא יכהן כשר מדרג הביניים והמפלגה ככל הנראה לא תאריך ימים מעבר לקדנציה, במקרה הטוב שתיים. חזרנו לכללי המשחק הקודמים.