הגעתי בשעה 14:30. עוד יום בתפקיד אחראית משמרת במחלקה. ההרגשה המוכרת שאני נכנסת לשדה קרב מתחילה כבר בכניסה לבית החולים, עם הגעתה של שיירת אמבולנסים שהביאה חולים למיון. בחדר המיון 17 חולים ממתינים לאשפוז עוד מאתמול. מאחר שאין מקום במחלקות הם נותרים במיון המלא עד אפס מקום. אין מקום להשכיב חולים בגלל החולים המושהים, וחולים נוספים ממתינים בחוץ מהשעה 11:00 בבוקר. בחדר הלם נמצאים שלושה חולים במצב קשה, מונשמים. חולים ומשפחות שעדיין לא נבדקו דורשים להיכנס למיון, וחולים ומשפחות שנמצאים בהשהיה במיון דורשים להתאשפז ולעלות למחלקות. השעה כבר 15:30. בלי להרגיש עברה שעה. אני מנסה לענות לשני מטופלים שמבקשים את עזרתי, ושני רופאים צועקים לעברי ברקע. אחד מהם דורש ממני להתפנות מהר לחולה שאובחן אצלה התקף לב, והוא מבקש להעבירה בדחיפות לטיפול נמרץ לב, כשבו בזמן רופאה אחרת צועקת שצריך להעביר חולה עם דימום מוחי לחדר הניתוח. אני מתלבטת למי לגשת קודם. הרצון להתפנות למשפחות ולחולים ולגלות אהדה וחמלה למצבם, להסביר ולהצטער על ההמתנה הארוכה, נדחק אחורה. הטיפול במקרים הדחופים קודם לכול. אלו כללי השרידות, ובבית החולים מי שחלש יותר ועל סף מוות מקבל את הטיפול ראשון. בזמן הטיפול בשני החולים הקשים, חולה אחר מבקש סיר כדי לעשות צרכיו. הצלת החיים כמובן במקום הראשון. הניסיון המאומץ לזרז את הטיפול כדי להספיק להגיע לחולה שמתחנן לסיר ולהישאר אנושי לא מצליח, וכשאני מתפנה ומשיגה את הסיר מתברר שהוא כבר עשה את צרכיו במיטה ועכשיו צריך להחליף את הסדינים ולנקות אותו. בסיום ניקיון המיטה והאיש אין זמן לנשום. צריך להמשיך להעביר חולים למחלקות השונות. בני משפחותיהם צועקים שהם פה מהבוקר. "אני מבקש לעלות עכשיו!" דורש בטון תקיף אחד החולים. אני מסבירה לו שיש עדיין חולים מאתמול והם עולים קודם. במקביל לכל זה אני ממשיכה לשחרר חולים, לקבל אמבולנסים ולטפל בחולים. בשעה 16:00 מתקבלת הודעה ממד"א על הגעה של חולה עם קוצר נשימה חריף, שיש צורך להנשימו. ניסיון לפנות את אחד החולים מחדר ההלם למחלקה אחרת כדי לפנות מקום לחולה הקשה שבדרך מתעכב. עוד לפני שהצלחתי להעביר את החולה נכנס האמבולנס ומתחילות פעולות החייאה שכוללות הנשמה ומכות חשמל. לטיפול בחולה זה נדרשות שתי אחיות, וכך המיון נשאר עם חוסר של שתי אחיות. התוצאה: שוב יש לחץ והמתנה. השעה 17:00 בערב ואני כבר מרגישה מסוחררת. אני ניגשת לשתות מים, אבל בדרך לבקבוק שוב קוראים לי לטפל בחולים הממתינים לאוכל ולקבל חולים חדשים. אני מוותרת על שתיית המים ומחלקת מטלות נוספות לאחיות האחרות וכבר רואה את הקושי בעיניהן. השעה 18:00. העומס במיון כבד, מספר הפונים עולה, החולים צועקים. האחד מבקש סיר, השני מבקש לשתות, אחר מבקש להשתחרר והאחיות נופלות מהרגליים. אני חשה את תחושת הייאוש שלהן ומנסה לעודד את הצוות. בד-בבד החלטתי להפעיל אחות נוספת שתגיע לעזרה למחלקה. האחות מגיעה תוך חצי שעה, ולמרות התגבור אנחנו מתקשים להתמודד עם העומס. בשעה 19:00 אני מצליחה להעלות כמה מהחולים מחדר ההלם למחלקות. בדיוק לאחר שהאחות סיימה לארגן את החדר מתקבלת הודעה ממד"א על תאונה שבה שני פצועים קשה, שני פצועים קל והרוג אחד. כל הצוות נערך לקבלה. כולם מפנים מיטות, מזעיקים רופאים ומארגנים ציוד. בזמן קבלת הפצועים הטלפון שלי מצלצל, אבל אני לא פנויה לענות וממשיכה בטיפול. אנחנו מנשימים את החולים, עושים פעולות מצילות חיים, מפנים להדמיה ומשם לחדר ניתוח או לטיפול נמרץ נשימתי. תוך כדי הטיפול בחולים אני חשה מסוחררת ונזכרת שעדיין לא שתיתי או אכלתי מתחילת המשמרת. גם הצורך להתפנות לנוחיות מתחיל ללחוץ אבל מצב הפצועים משכיח ממני את בעיותיי ואני ממשיכה לטפל. במקביל אני מזמינה עובדת סוציאלית שתדווח למשטרה ותאתר את קרובי המשפחה של הפצועים. אחד החולים שהונשם היה אלמוני, וכמוהו גם ההרוג. משפחות מתחילות להגיע כדי לזהות את החולה. אני מנסה יחד עם העובדת הסוציאלית לעזור למשפחות לאתר את קרוביהן, כשכבר ידוע מראש שצריך לבשר לאחת מהן שיקירה נהרג. לצד הטיפול בפצועים אני מנסה לשמור גם על השגרה ולטפל בחולים האחרים במיון - לתת זריקות, להרכיב עירוי, לענות לשאלות, להעביר חולים למחלקות האשפוז ולשחרר חולים. קשיש בן 98 שממתין 5 שעות בחוץ עדיין מחכה למקום. אני מתקשה להסתכל לו בעיניים ואומרת לו שאני מחפשת לו מיטה. אני נאלצת להוריד חולה אחר, אף הוא קשיש, מהמיטה לכורסה, ומתנצלת על העומס. בשעה 20:00 החלטתי לקרוא לאחות נוספת לעזרה שכן הצוות כבר מתמוטט ועדיין אף אחד לא אכל או שתה. חולים ממשיכים לצעוק ומבקשים תרופות נגד כאבים, שתייה או אוכל. צעדים מהירים לעבר אחד החולים על-מנת להחזיק את ידו ולתמוך בו נקטעים כשמטופל לא חש בטוב וזקוק למוניטור ולטיפול עקב הפרעות קצב לב. כמה דקות אחריו חולה נוסף חש קוצר נשימה ואני ניגשת מיד לתת חמצן. בגלל הטיפול בפצועים, הטיפול השוטף בחולים האחרים נדחה. חולים מתחילים לצעוק: "אני ממתין שעות", "המקרה שלי דחוף", "אני מבקש שייגשו אליי עכשיו", "אני לא מוכן לחכות יותר". חולה צעיר ניגש אליי ומספר על כאבים בחזה. "אני חושב שיש לי התקף לב", הוא אומר. אני מנסה להרגיע אותו, מבקשת שישב, מודדת לו לחץ דם ודופק. הוא נבדק בדיקת אק"ג. אני מרגיעה אותו, ואנחנו ממתינים יחד לבדיקת הרופא ולבדיקות דם. האחות לעזרה מגיעה בשעה 20:30, ואני מבקשת מהצוות להתחיל להתחלק ולצאת לאכול. עקב העומס הקשה כל אחד יוצא לעשר דקות הפסקה. אני מתפנה לרגע להציץ בטלפון ומתברר שגם הבת החיילת התקשרה. בשעה 21:30 הרשיתי לעצמי לצאת להפסקה בפעם הראשונה, וניצלתי אותה להליכה לנוחיות, לאכילה ולשיחת טלפון לבת שלי שכועסת עליי משום שלא עניתי לה. הסברתי לה שאני עובדת ולעתים אינני יכולה להתפנות ולענות לטלפון. אני שואלת אותה מה קרה, והיא עונה לי שהיא לא מרגישה טוב. לבי מחסיר פעימה. אני חושבת על כך שאני מטפלת באחרים ואילו בבני משפחתי אני לא פנויה לטפל, וכל זה תמורת משכורת עלובה. אחרי ההסברים אני מנתקת את השיחה מאחר שהמירס של בית החולים מצלצל ואני נאלצת לענות לפניות של הצוות, הסניטרים ואנשי הרנטגן. לאחר 10 דקות אני מניחה את הקפה וממשיכה לטפל בחולים שנכנסים ולתת הוראות לטיפול. השעה 22:00. עדיין לא כל החולים עלו לאשפוז. אני מתחילה שוב להשהות חולים במיון ונאלצת מחדש להסביר למשפחות שאין מקום במחלקות. אחדים מהחולים רוצים לעזוב, ואני משכנעת אותם להישאר ונאלצת לארגן מיטות, טיפול תרופתי, מצעים ושמיכות לחולים. השעה 22:30. צוות משמרת הלילה מגיע. המיון עמוס. בחדר ההלם עדיין נשארו חולים ובמסדרון תור הממתינים לא נגמר. משעה זו יעבדו ארבע אחיות בלבד. ארבע אחיות מטפלות בחמישה אולמות. בשעה 23:00 אני מעבירה את המשמרת. אני ניגשת להתיישב לכמה דקות ושמה לב שבמשך שמונה שעות וחצי לא ישבתי כלל, והספקתי לשתות רק חצי כוס קפה. אני יוצאת הביתה ואחרי מקלחת נשכבת במיטה ומתחילה להרגיש את הכאבים ברגליים שהצטברו לאחר הריצה המטורפת במיון. מצד אחד אני מרגישה תחושה טובה, הצלחתי להציל חיים, אולם מנגד אני חשה תסכול משום שאני לא מצליחה לטפל בכל החולים, בגלל המחסור באחיות ובאחיות מומחיות. אני מוצאת את עצמי מתנצלת על דברים שהם בעצם לא באחריותי. המחשבות מתחילות לרוץ לי בראש. האם עשיתי נכון, האם בחרתי במקצוע הנכון, האם המשכורת שווה את השעות שאני לא יכולה להיות עם המשפחה בחגים ובשבתות. איך בני המשפחה מקבלים אותי בתור אימא שלא תמיד פנויה לבלות איתם, לטפל בהם. האמת היא שאין לי תשובה ברורה.