מחשבות ותהיות רבות נארזו באריזת שי מקסימה ולוכדו לקובץ שירי ילדים פורה ומפרה. המשוררת פועה שלו-תורן רשמה את החרוזים התואמים לתווי הסיפורים, והצייר דני קרמן, היטיב לנגן את המנגינות הסוחפות באיוריו. השירים המחורזים לטף, עשויים בטוב טעם וכל הורה יכול לפרשן כרצונו לילדיו בעת ההקראה. דוגמה קלאסית לחבור ההורה (הפוטנציאלי) אל הסיפור: "איך האפרֹח יצא" (כשהנושא מוכר) ולעולם אין הסכמה עליו. מי קדם למה - 'הביצה או התרנגולת'. בעוד כולנו מסכימים שהרך הנולד, בין אם הוא גוזל (אפרוח). או גוזל (תינוק). משהבשיל דיו לצאת אל העולם, שוב אינו מתמהמה ובא אל 'האור'
בתום לב.
האם אנו באים לעולם (חיצוני) טוב ומיטיב, שאינו שקוע בתככים ובמזימות? או שמא בידינו 'הבחירה' להחליט מה טוב בשבילנו. ומה רע. ועוד, האם אותו 'אור' - הינו השתקפות רצונות ('נפשיים', או 'פיזיים'), אשר מניעים את 'היצֶור הפעוט' לפרוץ החוצה 'אל האור', ללא היסוס מיותר?!
בסוגיה הנ"ל (כמו גם באחרות), נמצא 'סודות גנוזים'. המשוררת פועה שלו-תורן מתחבטת ביצירותיה לילדים, למצוא תובנות דידקטיות-אטרקטיביות. לבסוף, בהעלותה את היצירות אל הכתב, נעלמים הלבטים ויוצאים חרוזים יפים ותמימים.
בהמשך נקרא את השיר: "אהבת הקִפוֹדִים". בסיפור, זוג קיפודים ששמם: 'זוּטא' ו'דִיתה'. יצאו אלה ..."לְטַיֵּל בַּשּׂדוֹת/לִשְׁמֹע וְלִרְאוֹת/וּלְגַלוֹת כַּמָה עֻבְדּוֹת"... לבסוף, הם מגיעים למסקנה (ציטוט): ..."הֵם חֹטֶם בְּחֹטֶם מְחַכְּכִים./לֹא מִתְוַכְּחִים, לֹא מִתְנַצְּחִים,/לֹא דּוֹקְרִים, לֹא מְשַׁקְּרִים,/רַק מִתְנַשְּׁקִים וּמִתְחַבְּקִים "... ראו איזה קסמים רקחו לנו ידיה של המשוררת!
להווי ידוע על-פי 'דעות קדומות' (שהשתרשו בתודעתנו), כי הקיפודים בנויים עם קוצים לשם התגוננות מפני אויב. לבושם - גלוי וברור לכל עין (ואינם צריכים להתחזות לאחרים). הזוג שהכרנו בסיפור (הפנים, תוך כדי טיול לימודי בשדות), לחיות יחדיו באהבה; בשלום ובאידיליה.
בתרחיש אחר, נמצא את הסיפור על: "טַוָּס לָבָן". במעשיה מתעוררות שאלות אחרות. 'הטַוָּסִים' ידועים באופיים הראוותני, הבא מתוך יהירות וביטחון מופרז (במעמדם הנוצץ והמרהיב). עיסוקם העיקרי, בא לביטוי בהצגת נוצותיהם המהודרות והצבעוניות לעיני כל דורש.והנה קרה מקרה ובתוך השבט הצבעוני, נולד טַוָּס שצבעו כולו לבן וחדגוני. כאן החל מסע התהיות של היחיד. מחד, מראהו יוצא הדופן, מזעזע את הטַוָּס עד מאוד. הוא אינו שלם עם העובדה - כי אין ביכולתו לשנות את צבעו. מאידך, ישנה התלבטות (שהופכת להפנמה), מה תהיה תגובת השבט כלפיו. האם יתקבל, או ידחה על ידם?! באופן בו מציגה לפנינו המחברת את סיפור המעשה, ניתן לחשוב שכל העניין נעוץ בהחלטתו הבלעדית של 'הטַוָּס הלָבָן'. אך באם נעמיק מעט, נבחין כי המחברת מנסה על 'דרך ההלצה', להעניק פרשנות נוספת לנושא.
קרי: 'האם כולנו חייבים להידמות איש לאחיו'? בין כה לכל אחד יש אופי שונה! ונקודה זאת, היא נקודת המוצא לסיפור. וכי למה לנו להידמות אל הרוב, בשעה שניתן להפיק את המרב מדמותנו המקורית?! לכן, 'הבחירה והחלטה' - היא בידי היחיד. וגם אם השבט ישפוט ויחרים, בסופו של דבר, על הטַוָּס הלָבָן לנקוט עמדה ברורה וליצור 'יש מאין' - בחשיבה יצירתית. 'הקיום' מאוד דינמי; גמיש; ומשתנה ללא הרף. וכל מי שאולי (בתחילה), היה נגד הטוס בעל הצבע הלבן, שינה דעתו, והסכים כי 'הצבע הלבן', יפה הוא להפליא!
הספר שלפנינו מביא גם סיפורי משל ונמשל קלילים וקליטים. כמו סיפורו של: "צְפַרְדֵּעַ מֶלֶךְ הַבִּצָּה". התרברב זה, בפני כל - כי בנקל יעלה בידו למצוא כלה. והנה לאחר מסע מפרך, שב לביצה כלעומת שיצא. אך כלה לעצמו לא מצא. (למרות: יופיו, מעמדו, ועושרו)! ללמדךָ: "לא לרתום את הסוס לפני העגלה"... כי כל דבר נעשה בעִתוֹ.
סיפור אחר, מדבר על: 'סובלנות וסבלנות'. כאן נמצא (כביכול) 'הרפתקה', שבסופה נוצרה - 'מהומה גדולה'. יום אחד פִּלְפִּלוֹן קְרִישְׁנָא ואחיותיו הבוגרות צִילָה וּצְלִילָה טיילו עמו 'בנתיב הפילים', עד הגעתם למקום שובה לב ועין. שם החליטו לפוש קמעה, נכנסו אל תוך אגם להתרענן. טבלו, שיחקו וצללו - עד שהאגם עלה על גדותיו. או אז 'הדגים' נבהלו וברחו אל היבשה. 'והילדים' ששחו בו, פתחו במנוסה. וּפִּלְפִּילוֹן קְרִישְׁנָא שָׁאַב בַּחֶדֶק את מֵי הָאֲגָם ולא ידע את נפשו. עד שצעק: 'ה צ י ל ו'! וְהִתִּיז את המים מריאותיו חזרה, והאגם שב למראהו הקודם. משסיימו המקלחת, שבו שלושתם 'בנתיב הפילים' אל היער. וּפִּלְפִילוֹן קְרִישְׁנָא כלל לא ידע שהוא ואחיותיו חוללו במקום כזאת מהומה...
מסתבר שהסיפור הזה, מתיישב עם 'מוסר השכל' כלפי החברה, כי מטבע הדברים, החברה חייבת להתחשב במימדיהם העצומים של הפילים, ולהקצות להם מרחב ההולם את צרכיהם. אחרת, הם יתפסו מקומם של אחרים (כפי שקרה בסיפור זה). והלא נוכחנו כי כוונותיהם ומעשיהם של הפילים, אינם מכוונים להזיק בזדון. התחשבות בצרכיהם של החיות 'גדולות המימדים', תוכיח להלכה, כי - 'הסבלנות והסובלנות' משתלמת.
זה הזמן להעלות אל הפרק, את דמותם של שני חתולים (מדוברים במיוחד בספר). האחד, חתול ללא שם חיבה (המופיע במערכה הראשונה). ואילו השני, שמו - 'פיגרו' (המופיע במערכה השנייה והמסך יורד).
העלילות אומנם שונות, (וכמו, אין קשר ביניהן). אך המראות; התכונות; והאפיונים - מתחברים לאחד. כמובן, נכיר אורחות חייו הפרטי של כל אחד 'מהגיבורים'. כאשר השאלה הנשאלת, באם כל אחד מגיבורנו - מצא בסופו את מבוקשו?!
"החתול שצד עכבר נַכְלוּל", הנו חתול רגיל השייך למעמד הביניים. יש לו אורח חיים לא ממש 'סגפני'. אך גם לא תמיד 'מזהיר' - (כפי שהיה אולי רוצה באמת לנהל). כידוע, תכונתו עמה נולד - מקורו 'בציד'. וממקצועו זה, (שהוא גם תחום אמנותו), הוא מתפרנס למחייתו כל הימים. הנה כי כן, כדרך ציידים מלומדה - נדע בהמשך, יותר פרטים לגבי הליכותיו ואורחותיו.
ביום בו מתחיל סיפור זה על חתולנו 'הציד', התמזל בידו לצוד עכבר. אלה שהוא היה כבר שבע אותו יום, לכן הלך ושימר את הציד, לארוחת הבוקר שלמחרת. כך, נותר בידו פנאי אותו אחר-הצהרים, לצאת להליכה מהנה כדרך גבירים. ..."חָבַשׁ מִגְבַּעַת/עָנַד טַבַּעַת/נָטַל הַמַּקֵּל/וְיָצָא לְטַיֵּל"... ואילו בבוקר, משהשכים להתעורר ..."הִבְרִישׁ אֶת שְׂפָמוֹ,/שִׁנָּיו צִחְצֵחַ"... 'וְעָרַךְ שֻׁלְחָן' לסעודה. והנה מה גדלה ההפתעה - העכבר הנכלוּל, נעלם כלא היה. וחתולנו המאוכזב, נותר רעב ודי מובס.
לעומתו, שפר חלקו של גיבורנו האחר אשר רכש את שמו האופראי 'פיגרו' מגבִרְתוֹ (שהיא לא אחרת ממחברת הספר). היות שעולם האופרה היה חלק בלתי נפרד מעולמה התרבותי והרוחני, מצאה לנכון לכבד את החתול בשם מוסיקלי. ו'פיגרו', ("אשר לא ידע את יוסף"), ובטח לא הכיר את הוריו מולידיו (ולא כל שכן את אבותיו), ואל עולם הציד - מעולם לא נחשף, אולי נראה לו לבטח, מובן מאליו, שהוא, 'בן-אדם' לכל דבר ועניין.
הנה מעולם לא רבץ על שכמו עוֹל הפרנסה כי לכל צרכיו דאגה גבירתו. (כך שאת שמו הייחודי, נשא ביראה ובגאווה רבה). ומאותו הרגע, בו דרכו רגליו בביתה של גבירתו, נחשף הוא אל עולם האופרות. כל שהיה מוטל עליו לעשות מדי יום ביומו, זה לרבוץ בעצלתיים בכורסת פוך רכה, לאכול ולשתות לשובעה, ולהיחשף אל עולם האופרה. וככל שהיה הולך ושומע מוזיקה, כך הלכה וטפחה גאוֹנוּתוֹ. עד כי היה מטה אוזניו, לכל תו נגינה והקשבתו - הפכה ממש לאבסולוטית. כך היה משים אוזניו כאפרכסת ומניף זנבו 'כִגְדוֹל המְנַצְחִים'.
תוך כדי כתיבת מאמר זה, עלה בדעתי לשאול את פי המחברת מדוע השורות האחרונות בסיפורו של 'פיגרו' מעורפלות?! האם 'פיגרו' בסיפור זה, דיבר אל דמותו שלו, כשנעמד בחלון (ברגע הקריטי - של המפנה בחייו?) או שמא, דיבר הוא אל דמות חתול נוסף, אשר רבץ בחוץ מעבר לחלון.
על דבר שאלותי, השיבה המחברת: 'דבר דבור על אפניו'! כי אכן כך פירשה בעצמה עניין זה (כשרשמה את השיר), שהדמות השנייה - אולי נכחה בחוץ... אך סופו של דבר החלטתה נפלה, להעניק לקורא את ההזדמנות, כי יפרש עניין זה כראות עיניו.
לפיכך, הפירוש שלי 'לחזיון התעתועים', שסופו התגלה 'כאמת העירומה', לפרשה אומללה ונכלולית - אשר 'עבדה' על החתול 'פיגרו', ללא כל תקנה.
ומקרה שקרה, ביום בהיר אחד, בהיותו יושב כהרגלו על עדן החלון, התבלבלה עליו דעתו. שכן, מול החלון השתקפה לפתע פתאום דמות בדמותו. ועודו תוהה על הדמות שנעה לתנועותיו, פנה הוא לאותה הדמות ושאל: מה מעשיךָ ומי אתה? אותו רגע, יתכן עד מאוד, שחתלתול רחוב ילל מרוֹת - ליד פח האשפה בחצר. ו'פיגרו' ידידנו חשב לעצמו: הייתכן כי הדמות הזאת יודעת אופרה כמותו?! ומיד גם דרש לדעת את שמו! החתול, אשר זכה (ממקום, ממש לא צפוי),לתשומת לב, מיד התרפס (כדרך חתולי רחוב), והשיב כי היא לא אחרת מאשר נקבה ושמה כַּרְמֶן. פיגרו ציווה: "תשִׁירִי לפנַי אֶת: "אַרְיַת הַפֶּרַח של כַּרְמֶן וְדוֹן חוֹזֶה". ואותה פוחזת ובוגדנית 'כַּרְמֶן', שאין לה כל ייחוס, וגם אינה מבינה בהליכות ונימוסים, ללֹא היסוס פצחה בשירה. ופיגרו התמים נשבה בקסמה, ונפל לרגליה שדוד.
הנה ממש פה, בחוויות השמימיות והארציות כאחד של התרחישים (בהן דשדשנו עד כה בהנאה מרובה), מגיע אלינו שדר בדמות: "שיר ערש" (ייחודי). הלא הוא השיר של הסבתא אשר רוקחת את כל המעשיות:
..."במַחַט, חוּט שָׁנִי, וּפְקַעַת".. ומאחדת אותן לשימן בצד (לעת אחרת). כי כעת, כשעוטה הלילה ונעשה שקט (בעולם הדימויים), הגיע העת, להירגע ולשקוע בחלומות נעימים ובעיקר להאזין לשיר: ..."נוּמָה נוּמָה/ לֵיל מְנוּחָה!"...
תודה למחברת הספר פועה שלו-תורן על יצירת המופת לילדים שהגישה לנו, בנועם, בחן, ובטעם של עוד.
