לחובבי המטבח האיטלקי יש, אומנם, בארץ היצע לא מבוטל של מסעדות המתיימרות להתמחות בו, אלא שרובן רחוקות מלספק את הסחורה המבוקשת. אחרי ככלות הכל שמו של המטבח מארץ המגף הולך לפניו כבר שנים רבות במעדניו הפיקנטיים, ונדרש מן הסתם ידע קולינרי של ממש כדי לעמוד במשימת-חיקויו.
למודי-ניסיון מהמטבח המקורי, ביקשנו ללכת שבי אחריו גם בתל אביב. לצורך העניין ניסינו את מזלנו ב"נובה ג'ויה" (רחוב הארבעה 5), הצמודה לסינמטק, אלא שלרוע המזל נחלנו אכזבה.
האמת ניתנת להיאמר שרשת "נובה ג'ויה", הפועלת בארץ, עושה מאמצים ניכרים כדי להוכיח את עצמה בקולינריה האיטלקית שהיא מנפיקה. אלא שמאז שהחליפה בעלות היא ירדה ברמתה לבלי הכר. את הירידה הזו חשנו היטב על בשרנו במסעדה, שהצטמקה מאוד בשטחה רחב הידיים שמלפני שנה ואיבדה בשל כך מחינה. אלא שזהו רק ה"דרך אגב", והעיקר נעוץ, כמובן, בתפריט המוגש. מסתבר שגם בו הצטמצם ההיצע, מן הסתם בשל מצוקת העיתים.
ללא מעוף היינו בשניים ולמנת הפתיחה של הארוחה העסקית הזמנו מרק-עדשים, שהתגלה כבינוני למדי, לא סמיך דיו וגם חסר-מעוף, כיאה לו. מלבד העדשים הטחונים שחתה במרק גם מחית-ירקות אחרים, שפגמה לא במעט בדומיננטיות של מרכיבו העיקרי. נחמה פורתא מצאנו בפוקצ'ה החמימה, על מצע של רסק-עגבניות, שהייתה טעימה להפליא ושהוגשה על חשבון הבית.
לעיקרית הלכנו על פסטות משני סוגים: טורטלי דה לה נונה, ממולאת בגבינת-ריקוטה, עם תרד ואגוז מוסקט, חמאת-עגבניות, מרווה ופרמזן; וטורטליני-ערמונים, ברוטב-חמאה, פרמזן ועירית קצוצה. שתי המנות היו חיוורות למדי וזולת הבצק הורגש רק במעט טעמם של מרכיבי מילויו. למען הגילוי הנאות הן גם לא השתוו ברמתן לאלה שאכלנו ברשת "ג'ויה" בימיה הטובים, כאשר שף איטלקי הופקד על הכנתן.
לקינוח נפל הפור על טירימיסו, שלפחות היה מעודן וטעים. לצידו הוגש אספרסו כפול, מהביל ובעל ריח ניחוח, בלוויית סודה צוננת, כמנהג המסורת האיטלקית.
שילמנו 185 שקל - סכום סביר למדי למה שקיבלנו, והוספנו תשר של 25 שקל, בציפייה לעתיד קולינרי מבטיח יותר.
