יומן תרבות (2)

בגלריה הוותיקה של טובה אוסמן בתל אביב מתקיימת תערוכה איכותית, בטעם של פעם, ציור טוב במיטבו. הצייר הוא מרדכי אריאלי, שעלה לארץ ב-1926, למד בבצלאל וכעבור שנתיים נסע לפריז, ובשנת 1937 הצטרף לאגודת הציירים והפסלים בתל אביב, שהקונספט שלה היה לתת מרשמי הארץ ונופיה, בהדגש פיגורטיבי ואידיאולוגי. הבעיה הייתה שהתערוכות באגודה היו אקלקטיות ולא ברמה איכותית אחידה. מכך נבע פילוג של קבוצת אמנים בשנת 1942 שקראה לעצמה "אופקים חדשים". מרדכי אריאלי הצטרף אליהם ואף שימש בין השנים 1957-1953 מזכיר הקבוצה. הוא השתתף בכל תערוכות הקבוצה בארץ ובעולם. בין שלושת הציירים החשובים בקבוצה היו יחזקאל שטרייכמן, יוסף זריצקי ואביגדור סטימצקי. הם העדיפו את הציור האוניברסלי המופשט, שהאוונגרד שלו היה אז פיקאסו ובראק, בצרפת, על המקומי-לוקאלי ואידיאולוגי. האמנות המופשטת התפשטה באירופה ובארצות הברית, כשהיא עוסקת במרקם, בקו, בצבע ובקומפוזיציה. התערוכה הראשונה של "אופקים חדשים" התקיימה במוזיאון תל אביב, ויש אומרים שחיים גמזו, מנהל המוזיאון והמבקר האגדי, נתן להם את השם. כשנכנסתי באקראי לגלריה של טובה אוסמן, ראיתי את התערוכה הצנועה, ציורי שמן צבעוניים על נייר עיתון, שהכתוב מבצבץ מתוכו, ציורים קטנים ובלתי יומרניים, כשמסגרת עץ פשוט עכשווית ממסגרת אותם. אני כותבת על התערוכה מתוך הערכה וכבוד, לאלה שהיו כאן לפני, הציבו רף אמנותי כנה, מדויק ועבדו כקבוצה בעלת קונספט משותף בהתהוות מדינת ישראל ובקיומה התרבותי וההיסטורי.

זהרירה חריפאי, כלת פרס ישראל ושחקנית הקאמרי, בו שיחקה כיובל שנים, הלכה לעולמה בשבוע האחרון. בעיני היא תיזכר בשלוש תחנות תיאטרון, רגשיות ואינטלקטואליות. התחנה הראשונה היא בתיאטרון חיפה, בשנת 1962, במחזה "מעגל הגיר הקווקזי". מחזה של ברטולד ברכט, בתרגום נתן זך ובבימויו של יוסף מילוא. זהרירה שיחקה לצדו של חיים טופול כאצדק השופט הליצן, העבריין והשתיין, המעביר את בדיחת הצדק לכל שומעיו. ברכט במחזותיו נתן ביטוי להשקפותיו המרכסיסטיות והסוציולוגיות. הוא כתב את המחזה כשהיה בארה"ב אליה נמלט עם עלייתו של היטלר לשלטון. בשנות החמישים לאחר המלחמה חזר לגרמניה וייסד שם את הברלינר אנסמבל. שם הוצג המחזה ועבר לכל העולם. מעגל הגיר מבוסס על מחזה סיני מן המאה ה-19 ועל משפט שלמה הידוע בין שתי נשים. חריפאי שיחקה את המשרתת גרושה, שמצילה את בן המושל הנרצח, אחרי שאמו נוטשת אותו, גרושה בורחת איתו להרים מחשש שהמורדים יפגעו בצעיר המיוחס. לימים היא מתייצבת במשפט רהבתני, אירוני והזוי, כדי לזכות בבעלות על הילד שגידלה. בין המסרים שהמחזה מעלה הוא הקונפליקט בין עניים לאצילים, וברור לנו למי נוטה המחזאי בהשקפותיו, למרות ההפיכה, הבלבול, השופט הליצן, שעושה צחוק מבית המשפט. וכידוע - הצדק והמוסר מנצחים. התחנה התיאטרלית השנייה לגבי מנקודת מבט על משחקה של זהרירה היה מחזהו של חנוך לוין "יעקוב ולידנטל" (חריפאי שיחקה עוד ברבים ממחזותיו של לוין, כמו "סוחרי הגומי", "נעורי ורדהל'ה", "אורזי המזוודות" וגם ב"אשכבה"). חנוך לוין, סופר, משורר ומחזאי, נולד בשנת 1943 ונפטר ב-1999, הוא החל לביים בשנת 1972, מחזהו הראשון היה "יעקוב ולידנטל", בו משולש רומנטי חמוץ. שני גברים חמוצים וביניהם אישה חמוצה, מחמיצים את החיים (אלברט כהן, יוסף כרמון וזהרירה חריפאי). חנוך לוין יצר שפה מיוחדת בתיאטרון, ואף ריכז סביבו שחקנים שהיו נאמנים לדעותיו ולהשקפת עולמו על העולם ועל החברה הישראלית. הוא כבש את הקהל בציניות שלו, בסאטירה המבריקה שלו, בהבנת נפש האדם ובקונפליקטים העצובים-מצחיקים שיצר על הבמה במחזותיו. בשנת 2001 זכתה השחקנית בפרס על מפעל חיים, בתיאטרון. בתפקידיה הרבים והמגוונים יכולתי לשמוע כל אות וכל הברה. היה לה היגוי ברור וייחודי. בקולה הרגשתי הרבה רגש. אבל גם חוכמה ומקצועיות. בשנים האחרונות ביימה בבית צבי והעניקה לתלמידיה מיכולתה ומניסיונה בתיאטרון. התחנה השלישית והאחרונה בה פגשתי בה על הבמה הייתה במחזה אותו כתבה ענת גוב, שנפטרה מהמחלה הממארת. גם זהרירה נפטרה מאותה מחלה. במחזה "סוף טוב", מדברת זהרירה על עצמה, באותה מידה שהיא משחקת את הדמות החולה בסרטן. למרות ההומור והאופטימיות במחזה, זהרירה לא שרדה את שאגת ניצחונה על הסרטן.