למה שס לא ממריאה

בשבוע שעבר נערכה באולמי נוף בירושלים מסיבת הפתעה לאלי ישי שחגג יום הולדת. זאת הייתה הפגנת אחדות. אריה דרעי, אריאל אטיאס, הרבנים, הח"כים, כולם. בשונה מהליכוד שס לא מידרדרת, אבל גם לא ממריאה. חזרתו של אריה דרעי לא העלתה פלאים את כוחה של המפלגה בסקרים. במרבית הסקרים שס עולה במנדט, וזאת נוכח בריחת הקולות מהליכוד. גם ללא דרעי המפלגה הייתה אמורה לחגוג מול הרשימה של "הרוסים והלבנים" שמציג הליכוד-ביתנו, כמובן בלי להזכיר את הדבר בקול. מדוע המפלגה לא ממריאה? לכל אחד הסבר משלו. אלי ישי יגיד שדרעי לא סיפק את הסחורה. דרעי יאמר שלא חזר בתור מספר אחת. שלא כמו הבית היהודי, שמצטייר כמפלגה חדשה לחלוטין, שס לא מצטיירת כבשורה. דרעי, בניגוד לבנט, גם לא יכול לתקוף את הממשלה היוצאת שהרי יושבים בה אלי ישי ואריאל אטיאס. דבר נוסף - בשס אין בעל בית. ההנהגה היא תלת-ראשית. השלישייה לא מנהלת כעת ויכוחים, אבל לכל אחד עמדה משלו. דרעי סבור שעל המפלגה לנהל קמפיין חברתי דוגמת זה שמנהלת יחימוביץ', עם דגשים קצת שונים כמובן. אטיאס רוצה קמפיין יהודי-עדתי. ישי מציע להבליט את סוגיית המסתננים. נכון, הקרדיט על המאבק במסתננים רשום על שמו. עם זאת, מדובר בנושא שמושך קולות ואין סתירה בינו לבין נושאים חברתיים - שכן מי סובל מהמסתננים אם לא השכבות החלשות? אבל הבוחר לא קולט מסרים מורכבים. מישהו צריך להחליט על המינון ויד מכוונת אין. למפלגה טרם מונה יו"ר, זאת בגלל הצורך לשמור על שלום בית. התוכנית המקורית הייתה למנות את היו"ר אחרי הבחירות, בהתחשב בתוצאות. וזה לא יהיה פשוט. שס לא ממריאה אבל היא עשויה לעלות עוד קצת אם תנהל קמפיין נכון. היא כבר עשתה זאת בבחירות 2008, כשבשבוע האחרון תקפה את ליברמן. שבועיים הם הרבה זמן. בינתיים בשס לא תוקפים בחריפות את ליברמן, גם לאחר שעקץ את אטיאס והציע שישמש שר התיירות. העימות הוא מהפה ולחוץ. ההנחה הרווחת במפלגה היא שבסופו של דבר דרעי וליברמן ידעו למצוא שפה משותפת כשיגיעו לחלוקת התיקים. האם שס תיכנס לממשלה? סביר להניח שכן. נתניהו יתקשה להרכיב ממשלה בלי שס, בוודאי כשסיעתו הולכת ומצטמקת. בליכוד אוספים שברים וטרם עוסקים במלאכת ההרכבה, אבל היום בוא יבוא - כי לנתניהו, גם כשיעמוד בראש סיעה חלשה, אין אלטרנטיבה. הבחירות שלפניו לא פשוטות. יאיר לפיד היה רוצה לראות את קואליציית החלומות של אבא שלו. טומי לפיד רצה ממשלה של ליכוד-עבודה-שינוי. ממשלה שלא יכולה הייתה לשרוד. לפיד הבן לא היה מתנגד לממשלת ליכוד-יש עתיד-לבני-קדימה. עם יחימוביץ' יש לו בעיה חברתית-כלכלית. ברור שגם קואליציה כזאת, אם תקום, תכלול את שס. אלה שתי השותפות הכמעט ודאיות בממשלה הבאה: יש עתיד ושס. יש עתיד, כי היא מפלגה נוחה וגם זולה. אין לה דרישות שיקשו על נתניהו, אין לה מגזר שתצטרך לפרנס, ועמדותיו הכלכליות של לפיד קרובות לאלה של נתניהו. ובשונה מאבא שלו, הוא ידע להסתדר עם שס. יחימוביץ' היא שותפה אפשרית שאינה פוסלת הצטרפות לקואליציה, אך העבודה לא תהיה שותפה קלה. עם יחימוביץ' נתניהו דווקא מסוגל ליצור יחסי עבודה, אבל הוא יתקשה לשלם את המחיר הכלכלי שהיא תבקש. בנוסף, העבודה היא שותפה קואליציונית לא ממושמעת. גם בעבר ראשי המפלגה לא השתלטו על חברי הסיעה, ועכשיו, גם אחרי שעמיר פרץ עזב, המשימה תהיה קשה עוד יותר: מדובר באוסף של ח"כים טירונים שירצו להוכיח לבוחרים שהם דואגים לשכבות החלשות בניגוד למשמעת הקואליציונית. ציפי לבני כבר אינה פוסלת כניסה לממשלה. בתנועה מדברים עכשיו על ישיבה בקואליציה כעל אופציה אפשרית בהחלט. אם יחימוביץ' תשמש יו"ר האופוזיציה, ללבני יהיה אינטרס ברור להיכנס פנימה. באופוזיציה היא תלך לאיבוד. זהו השיקול שבגללו נכנס ברק בכנסת היוצאת לממשלת נתניהו. הבחירה של נתניהו, אם כן, תהיה ככל הנראה בין נפתלי בנט מחד-גיסא לשלי יחימוביץ' או ציפי לבני מאידך-גיסא, כשיש עתיד ושס בפנים. וכאן באופן פרדוקסלי הוא עשוי לחשוש יותר מצירופו של בנט ככל שבנט יהיה חזק יותר. הסיוט של נתניהו הוא תלות במפלגה מסוימת שיכולה בכל רגע נתון להפיל ממשלה. בכנסת היוצאת חשש מליברמן ולבסוף רתם אותו לליכוד, צעד שעליו משלם נתניהו היום מחיר אלקטורלי כבד מנשוא. אשר ליחסי הכוחות בקואליציה שתקום, הוא הכניס לתוך הסיעה שלו את ליברמן וקיבל במקומו את נפתלי בנט. יחסי הכוחות דומים, היחסים האישיים גרועים יותר.