עושר חזותי רב ועוד יותר מכך - שאר רוח, ביקורת על אירועים היסטוריים, והחשוב מכל - יצירתו של נפתלי בזם היא יהודית מעיקרה. מעטים האמנים שלנו שביצירתם מתכנסת גדלות כה אסתטית-אמנותית יחד עם נשמה יהודית וקשר כה עמוק לעם. את התערוכה הנפלאה הזו אנו חייבים ליוזמתו של מנהל מוזיאון תל אביב המנוח פרופ' מרדכי עומר. את כל שנות כהונתו הקדיש (בצד תערוכות חדשניות ועכשוויות) לעיצוב רטרוספקטיבות לגדולי האמנות הישראלית במאה העשרים, שלא תמיד זכו ליחס ההולם והכבוד הראוי. מוטי עומר עשה צדק עמם, וכך גם עם נפתלי בזם, שאת שנותיו חילק בין פריס, ניו-יורק ובאזל, לבין שנותיו בישראל, ובשל כך נשכח מעט, והדור הצעיר לא ידע אותו כמעט. מהסיבה שחייו התחלקו בין פה לשם - נקראת התערוכה "הולך ושב". פרשת חייו של בזם, עולה בספר התערוכה בגלל חשיבות השפעת האירועים הטראומתיים על יצירתו. הוא נולד באסן, גרמניה, למשפחת מהגרים פולנים. למזלו, עלה לארץ ב-1938 בעזרת עליית הנוער, וכך ניצל מהגורל האיום של הוריו ומשפחתו, שכולם נספו בשואה. השואה היא המרכיב החשוב ביותר באמנותו. היא יכולה להופיע בצורה מרומזת ומעודנת בצורת קיר לבנים אדומות, או להבת אש שברקע הציור. או בצורה מפורשת בציור בו נראה אביו כורה את קברו-עצמו, כשברקע - חייל נאצי עם רובה. אלמנטים כאלה מופיעים גם אצל פיליפ גאסטון הקנדי-אמריקני, כמו אלמנט צורות החבלים החוזר בציוריו, שגם הוא מצוי אצל גאסטון. אך אצל בזם אין שולטת השפעה זו או אחרת באופן מוחלט. שנות לימודיו ב"בצלאל" בהנהלת מרדכי ארדון, לא גרמו לו לדבוק במורהו הדגול עד התבטלות. ישנם ברקע של ציוריו קטעים הקרובים לארדון, כמו ב"העיר החפורה" אך כל המכלול - הוא בהחלט בזם במאה אחוז. המון עדינות ורוך בצבעוניות שלו, שהיא - הוא עצמו, בחלוקת השטח למיכבר צבעוני עשיר ביותר, צורות שונות ומגוונות, ולעולם לא עמוסות מדי. הנושא תמיד בולט יותר, והרקע מעודן ולא מתחרה בנושא הראשי. כל ציוריו כאחד מעבירים רטט בלב הצופה, עד כי אי-אפשר להישאר אדיש אליהם. הן העוצמה של צייר ענק וכה חשוב, והן הנושאים שהם בנפשנו שמבוטאים ברמה כה מזוככת ואצילית של צבע ועבודת מכחול - כל אלה מפעימים כפי שמזמן לא ריגשה תערוכה כמו זו בארץ. שנותיו בפריס למשל, הותירו בו חותם בשפע הסגנונות ששלטו בה אז וקודם לכן. אך תמיד, כמו פיקאסו - שראה את כולם והכניס לציוריו את סגנונות רעיו, כך גם בזם - מי שמביט בציוריו יכול לשחק במשחק ניחושים, מי מהגדולים מצוי בסגנונו בתוך ציורים אלה. והם כה רבים, ויחד עם זאת הוא עצמו שולט בסגנון הייחודי שלו, שאין לטעות בו. אני מודה ומתוודה, שביקור ראשון בתערוכה הזו הוא בבחינת מתאבן בלבד. חייבים לשוב ולבוא עוד ועוד כדי לרוות ממנה, ולראות בה את כל שפע הפרטים שנעלמים ממך בראייה ראשונה. לכן, שקעתי כמה ימים טובים בספר התערוכה, שלוקח זמן ניכר "לקרוא" כל ציור, להבין את המסר הטמון בו, ולספוג את כל העושר החוויתי. וקשה להינתק מהספר ומכל תמונה. אלמנטים של צער טראומה נוספת שהשאירה חותמה עליו ועל יצירתו, היא מות בנו בכורו יצחק (יליד 1951) ב-1975 בפיגוע התאבדות בכיכר ציון בירושלים. דיוקן בנו שצייר - מדגים בחור יפה-תואר, שאביו היה דומה לו בנעוריו. כל הדיוקנאות שצייר בזם מדגימים כשרון רישום נעלה, וכולם מרגשים ומרטיטים. הסדרה "רישומי קינה" מכילה את אלמנט הצער הנוקב עימו הוא חי, וכן את הצער העמוק על מות הוריו ומשפחתו, כשאת אמו מסמלים תמיד שני פמוטים, את היהדות - הדג, סמל יהודי מובהק - שחוזר ומופיע ברוב היצירות, כמו גם האריה כסמל העם היהודי, הסולם והסכין או המאכלת - שמקפדת את העם היהודי בכל הדורות. ברישומים האלה, דווקא בגלל היותם תמציתיים, המסר עוד יותר נוקב. בציורי השמן שלו יש חלקים פיגורטיביים, ויש חלקים סימבוליים, דמויות הפוכות או שרועות בחלל, נושאים חברתיים בוערים כמו מרד הימאים שאמנים רבים הנציחו אותו אז בשנות החמישים, נושא הפייטה, הקורבן, שגם אם נבעו מהסבל האישי, הם מאוד סימבוליים לקורבנות שהעם היהודי מקריב מאז היותו ועד היום, ובכך הופכים לנצחיים, ולא קשורים לתקופה מסוימת בלבד. מאידך-גיסא, הערכים האמנותיים של ציוריו מקנים לו מקום של כבוד בקהילה הבינלאומית, כי יצירתו אינה לוקאלית בלבד. ציורי המעברות, נתח היסטוריה, או ציורי הפועלים העבריים שכיום נעלמים והולכים בגלל הפועלים הזרים, מנציחים תקופה היסטורית שלא הכרנו, וכעת הוא מיידע אותנו בה. ב"תפילת ציבור" יש מיסטיקה ורוחניות שמזכירים את ציוריו של אנסלם קיפר, שהתקרב מאוד למיסטיקה היהודית תוך לימודי הקבלה שלו. ציורו "אריה מאוים" מהווה כעין נבואה, על כל אלה המתכוונים להתקיפו ולחסלו - הם, שונאינו, מצוירים כבניינים דמויי פירמידות מחודדות, שעל קצותן ניצב גור אריה יהודה. ציורו "ירושלים" הוא מהקסומים שאמן כלשהו צייר אותה אי פעם. ציוריו של נפתלי בזם דורשים מהצופה להיות צפנת פענח. והקסם שלהם גובר והולך, ככל שאתה מתבונן בהם יותר ויותר. אין גבול לדברים שאתה מגלה בהם בעוד ועוד התבוננות, ואינך יודע את נפשך מהמחזה המהפנט. תערוכה מופלאה, שהספר המלווה אותה מעניק אפשרות להמשיך ולהוסיף להתענג עליה גם ב-ד' אמות עם עצמך.