ארתור מילר, אחד משלושת גדולי המחזאים האמריקנים, הצליח בכל אחד ממחזותיו לגעת בנקודות הרגישות ביותר של הבעיות החברתיות באמריקה ובכלל. כך ב"ציד המכשפות" שכתב בעקבות המרדף החשוך של מקארתי אחר חשודים בקומוניזם, אותו העביר במחזהו לתקופת ציד המכשפות בסיילם מאות שנים אחורה, או ב"מותו של סוכן", כשהחיה את תקופת השפל הגדול בארה"ב, אותה חווה בעצמו כילד, ואילו כאן הוא נוגע בבעיית המהגרים הבלתי חוקיים, ויותר מזה - התשוקות האסורות המבעבעות במשפחות שבמצוקה כלכלית. כאז כן עתה. אדי קרבונה, גיבור המחזה, פועל נמל בניו-יורק, חי עם אשתו, שני ילדיהם ואחיינית אשתו, מהיד אל הפה. הדלות שלהם נדמית לעושר לשני האחיינים של האם המגיעים מאיטליה מוכת העוני תוך הברחה תמורת תשלום לאמריקה, כדי לעבוד ולהשתכר, ומוצאים מחסה בביתו של אדי. לגבר החזק, המסמר החברתי של חבריו הפועלים, נראה שמעמדו כפטרונה של האחיינית קתרין הצעירה נמס לנגד עיניו, עם התאהבותה באחיין הצעיר, הרגיש, האמנותי והיפה. לבו של הגבר הנאה נשבר כשהוא רואה את חלומו מתנפץ לנגד עיניו. הילדה שגדלה לנערה צעירה, עומדת לעזוב את ביתו ולהנשא לבן דודה האיטלקי הצעיר והכה שונה ממנו. עבור עידן סמדג'ה (אדי קרבונה), המחצית הראשונה של המחזה היא בגדר מאמץ לאצור את רגשותיו, ולא לחשוף את תאוותיו הכמוסות. סמדג'ה, כדור אנרגיה העומד להתפוצץ כל רגע, משחק אותה שקול ומציאותי ככל שנדרש. אך בחלקו השני של המחזה, כשהמציאות טופחת על פניו, והנערה לא נשמעת להפצרותיו שלא להנשא לצעיר, הוא מאבד את עשתונותיו, והר הגעש מתפרץ, ושורף הכל. ובסצינות הללו מחצין השחקן המוכשר את מלוא עוצמת הרגש הבוערת בתוכו. (קשה לשכוח את סצינת האונסהאכזרית שלו, כסוחר סמים הומו, את החייב לו כספים, ב”כובע של גשם”). סמדג'ה בחזותו החיצונית הנאה מזכיר את ג'וליאנו מר המנוח, שמילא תפקיד זה בהפקת "הבימה". אך עידן סמדג'ה עוד יותר מרגש ממר בכמות האנרגיה הטמונה בו, ובמשחק המהפנט שלו. האם ינתן לו למלא תפקיד שכמו נולד עבורו ב"נשיקת אשת העכביש"? דור מנואל כמרקו, מגיש הופעה מוצקה ובוטחת, כאחיו של רודולפו, הצעיר המאוהב בקתי. מנואל הוא שחקן בשל ומרשים במיוחד. קטע המאבק הפיסי בינו לבין אדי בסוף המחזה - מהווה את השיא של ההצגה, וסוחף את הקהל להתרגשות של ממש. את רודולפו, האח הצעיר הרווק הנחשק, שארתור מילר טרח לציין כבלונדיני עם מראה נורדי, משחק גל שלום כהן בצורה המושלמת. הקסם הטבעי שלו ויכולתו למלא את תפקיד נשוא חלומה של קתי, עושים אותו למימוש מוצלח של הליהוק. אורי זעירא כטוני, מנהל העבודה בנמל וגם "סבא חג המולד" המביא מתנות לחבריו, מלא קסם אישי אף הוא. כאילו נכתב התפקיד עבורו. שירה ויסבלט כאשתו של אדי, הסובלנית והמנסה לפשר, מאיה פלם כקתי הכנועה עד לשלב מסוים, אביב קורן כאלפיירי, אלירן מועלם כמייק, וסער שגיב וגלעד סמק בתפקידים כפולים של החברים של אדי וכקציני ההגירה - מעשירים את הקשת של הטיפוסים הנוטלים חלק בטרגדיה. נגינתו וקולו היפה של עומר קרן מרככים את המסר הקשה ורגעי המתח, ברוגע וברומנטיקה שבהם. כך גם המוזיקה של שנות החמישים שערך דניאל סטופין (שגם שימש עוזר לבימאי סלבה מלצב ולבימאית לודמילה ליסינה) - המוזיקה הנכונה של התקופה נוסכת את האווירה הרומנטית שלצליליה רוקדים צמד האוהבים. הבימוי של מלצב וליסינה ועוזר הבימאי סטופין מתקתקים את השחקנים בקצב הראוי, בתוך התפאורה שגם עיצב מלצב, עם התלבושות התקופתיות בעיצובה של נטשה מנטל והתאורה של אנדריי יודשקין. גודל הבמה באולם גרי בילו בבית צבי ממש אידיאלי למחזה מלא רגשות זה, שעל בימת "הבימה" הענקית התפזרו ואיבדו מעוקצם. האינטימיות של חלל בימת בית צבי הידקה והעצימה את התחוללות הרגשות עד לקראת השיא וסופו. על-רקע תנועת הגירת מיליונים בעולם כיום מארצות שבמצוקה לעבר ארצות מבוססות כלכלית ומפותחות, מחזהו של ארתור מילר הופך מקלאסיקה לעכשווי מאד. הבעיות האנושיות שהוא מעורר קיימות בכל מקום ובכל עת, ולנו - זה רק מעניק חומר למחשבה, במיוחד על-רקע משחק כה משובח וחוויה כה מרגשת. קלאסיקה במיטבה. עד ה-19.1.13 באולם גרי בילו.