אחד הדברים הנפלאים שקורים לי באולם קולנוע חשוך, מול מסך ענק, הוא הצלילה אל עולם פנטסטי, המעביר תחושה של קיום ונוכחות עכשווית. ואין זה משנה אם זה עולם שאבד ולא ישוב עוד, או עולם עתידני, בלתי מציאותי. אני חווה את הדברים כאילו הם קורים לי אישית ועכשיו.
ואמנם כך קרה לי בסרט הקולנוע אנה קרנינה שעובד על-פי רומן של לב טולסטוי, שנכתב ב-1877. הרומן הקלאסי הנפלא שעובד לאינספור גרסאות קולנועיות, וגם למדיומים אמנותיים נוספים - כמו מוזיקה, אופרה ומחול. הוא נחשב לאחת מיצירות המופת של כל הזמנים.
המיוחד בסרטו של הבמאי האנגלי ג'ו רייט (יוצר הסדרה לטלוויזיה, "גאווה ודעה קדומה", וכן העיבוד לסרט "כפרה"), הוא שרוב העלילה של הסרט מתרחשת בתיאטרון מן המאה ה-19. צילומי הסרט נערכים על במת התיאטרון, וגם באכסדרה. שם מצולמים הנשפים המפוארים של אצולת האריס טורטייה הרוסית בימי תפארתו של הצאר, ניקולאי ה-2, טרום המהפכה הרוסית. נשפים אלה מאופיינים על-ידי תלבושות מרהיבות, ריקודים פומפוזיים ואוכל גורמה. זאת בתוספת המנורות, הרהיטים ושאר אביזרי יוקרה, שסנט פטרבורג התאפיינה בהם.
מעבר לעלילה, לעיצוב החללים, התלבושות והכוריאוגרפיה, הסרט מלא בצבעים, בתשוקה ובדמויות מעניינות העושות אותו ליצירת אמנות, הראויה לרומן הגדול הזה.
קירה נייטלי משחקת את אנה המתאהבת בגראף ורונסקי, קצין בחיל הפרשים. את ורונסקי משחק אהרון טיילור ג'ונסון. כמו-כן יש עוד זוג מנוגד באישיותו לזוג הנאהבים והם לוין וקיטי המתאחדים למשפחה וחיים חיי איכרים בכפר, הרחק מהפסאדות של החברה האריסטוקרטית והצבועה בעיר.
שם באמת מנסה הבמאי לתת לנו תמונות פסטורליות של חיי טבע, קציר, בריאות ופשטות, ואכן תמונות אלה מצולמות בטבע ולא על במת התיאטרון.
את התסריט כתב טום סטופארד, שהצליח להביא אל הדיאלוגים את משבר הזהות של החברה האריסטוקרטית, את אובססיית האהבה בין אנה לורונסקי, ואת קור רוחו וייאושו של בעלה הנבגד של אנה, השחקן האנגלי ג'וד לאו.
ואמנם תקצר היריעה להכיל בסרט אחד את כל השאלות הקיומיות בנפש האדם בתקופת המאה ה-19. שאלות הרלוונטיות גם היום. למרות זאת מצליח הסרט להעלות שאלות רציניות, אישיות ואוניברסליות, בעניין אהבה, זוגיות, אימהות, ניוון ערכים, בגידה וחיים על-פי מוסכמות.
הסרט הוא חגיגה צבעונית המעבירה את הצופה לעולם שאבד. התלבושות, הפרוות, הכובעים, הכלים הנהדרים, חפצי האמנות, הכרכרות, תחרויות הסוסים היפים, ובעיקר אימא רוסיה, מהדהדים באוזנינו גם לאחר סיומו של הסרט.