כמה מידידיי וגם כמה מבקרי קולנוע שאני מעריכה עיקמו את האף כתוצאה מצפייה בסרט החדש "אנה קרנינה" של הבמאי ג'ו רייט עם השחקנים קירה נייטלי וג'וד לאו. למרות הביקורת שאמרה "סרט ללא עומק רגשי"... ראוותני"... "שחקנים שלא מתאימים לתפקיד"... "בימוי לא שגרתי" (במובן השלילי) וכולי, לא נשענתי על הביקורת ורצתי לצפות בסרט.
ביום חורפי בתל אביב, כשאני כמהה לראות את סנט פטרבורג של שנות ה-70 במאה ה-19, את השלגים והקור, את הדרמה שמסתיימת בטרגדיה, את האהבה בין קרנינה וורונסקי, מבחינתי כל רגע בסרט בן השעתיים וחצי היה מרתק. הסרט "אנה קרנינה" בנוי כאופרה עם מוזיקה דרמטית מסחררת של דאריו מארינלי המובילה לסוף ידוע מראש, עם תשוקה נוסח לייב טולסטוי, עם קונפליקט מושלם של אהבה אסורה, של סבל ותשוקה עזה כמוות. כל זאת על-רקע החברה הגבוהה של סנט פטרבורג וערכיה לטוב ולרע.
דרמה שנבנית לטרגדיה כמו באופרה, הדרמה נבנית מהתחלה מסביב לאולמות נשפים ותחנת הרכבת של העיר האלגנטית בה נפגשים בני אדם ונפרדים לגורלם. הרכבת הדוהרת ברחבי רוסיה המושלגת היא אחת מגיבורות הסיפור ובעלת עוצמה שטנית-מאיימת. הטרגדיה, כמו באופרות הגדולות, מלווה במוזיקה הנפלאה.
אנה, האם הנואפת, אשת איש שנישואיה היו מופת עד שנדלקה באש המאכלת, מקריבה את בנה סריוז'ה על מזבח אהבתה לורונסקי. הכללים החברתיים של מקורבי משפחת קרנין, החברה העשירה והחשובה של סנט פטרבורג, מנדים את אנה, בזים לה כמו לאחרונת הנקלות. הנשפים הזוהרים שמאחוריהם דרמות וחיי משפחה בלתי מושלמים, הפאסדה שמאחוריה משפחות לא מאושרות וכולי - הם האווירה בה מתנהל הסרט.
סיפור אנה קרנינה על-פי טולסטוי אנה נשואה לקרנין בעל מעמד פוליטי חשוב בגוף השלטוני בסנט פטרבורג, חיה חיי תפנוקים ואהובה על-ידי בעלה, שמעריץ אותה ומכבד אותה, ואם לבן אהוב, מוקפת על-ידי בני משפחה וחברי המעמד העליון המועסקים בגדולתה של רוסיה, בנאפופי הגברים, בחיים הטובים והפטריוטיים, במעמדות העובדים ואלה השולטים, באמונה דתית נוצרית ובהתעסקות בהתלבטות בין עולם מודרני המגיע מאירופה ועולם שמרני-פרובינציאלי עם היומרות של רוסיה.
אהבה, התאהבות, נוחות וחיי "סידור", חיי משפחה ונאמנות משפחתית - הם הנושאים שבודק טולסטוי ביצירה שכתב לפני קרוב ל-150 שנה. אנה היפה וטובת הלב עוברת על כל הכללים: גם מתאהבת ברוזן ההולל, איש הצבא ורונסקי, גם לא מצליחה להסתיר את אהבתה בפני הציבור שם היא מוכרת, גם מספרת לבעלה המסור והתומך (ג'וד לאו) שמנסה להמשיך את החיים כאילו היה העניין משהו חולף, סוג של שפעת שתעבור. אנה גם נכנסת להריון ויולדת את בתו של ורונסקי בעוד קרנין בעלה מאמץ את התינוקת ואנה ממשיכה לגור בבית.
אין סליחה לאישה נואפת המפגינה את אהבתה בחברה שלא מוכנה לקבל את אנה, מבזה אותה ומתנכרת אליה. הטבעת מתהדקת סביב צווארה של אנה. הנאהבים עוברים לחיות ביחד ואנה מנותקת מבנה סריוז'ה ומן התינוקת. התשוקה של הנאהבים מורעלת על-ידי סבלה של אנה, הבגידות של ורונסקי והעלבונות שהיא סופגת מכל החברה הגבוהה של סנט פטרבורג.
תחנת הרכבת כמרכז דרמטי העלבונות והסבל שסופג בעלה קרנין מחזירים את הצופים ואת אנה לתחנת הרכבת ששוב מככבת כמרכז חיים ומוות כראוי לטרגדיה. הרכבת הפולטת עשן, יללות צופרים, מכוסה קירות של שלג, גלגלי ענק של הקטר הדוחפים את המפלצת הלבנה. אנה בבגדי פאר מחכה לרכבת שתיכנס לתחנה...
מי שלא אוהב את מבנה האופרה ואווירת התיאטרון, בגדים ותכשיטים נפלאים, תסרוקות וכובעים ונשים יפות, צילומים נדירים ביופיים של אביב וחורף רוסי, של תשוקת בשרים, של הטרגדיה הנבנית מצילום לצילום, פניה היפים והרגישים של קירה נייטלי (אנה) ומשחק מעולה של ג'וד לאו כבעלה, את טולסטוי, ובכלל סיפורים מרגשים וחומר למחשבה, שלא ילך לראות את "אנה קרנינה". זה לא סרט לכל אחד.
