עוד לפני פתיחתה היא הבטיחה גדולות ונצורות כ"מסעדה הווייטנאמית הראשונה של תל אביב". תוך געגועים עזים למסעדת "פסטר" הווייטנאמית של בוסטון, שבה סעדנו בעבר, החלטנו לנסות את מזלנו בגירסה התל אביבית של "וונג", שבשדרות רוטשילד 15, כדי להיווכח אם אכן יש הצדקה ליומרה הישראלית.
"וונג" ממוקמת על חורבותיה של מסעדת סושידו, שנסגרה לא מכבר, בלב-ליבו של רחוב המסעדות התל אביבי. רק נפתחה, וכבר דאגו יח"צניה לפרסם אותה כמסעדה מבוקשת, המלאה תמיד עד אפס מקום.
כדי להקדים רפואה למכה אפשרית דאגנו להזמין בה מקום, מבעוד מועד, לעת צהריים. אלא שתחת מסעדה מלאה ושוקקת-חיים, מצאנו בה רק קומץ-סועדים ושולחנות ריקים רבים מסביב.
דל למדי היינו בשניים ולשולחננו הוגש "תפריט-הרצה" טעון פרשנות. מלצרית אדיבה, שסיברה את אוזנינו, דאגה להגיש לנו כפתיח מנת-נבטים על חשבון הבית, בליווי צלוחית של רוטב-בוטנים. המנה לא הייתה מלהיבה, בלשון המעטה, וכבר אכלנו מוצלחות ממנה במסעדות האסייאתיות הרבות שצצו באחרונה בארץ כפטריות אחר הגשם.
מן התפריט עצמו דלינו, כמנה ראשונה, ארבעה כיסוני דים-סאם, שהיו אמורים להיות ממולאים בעוף ובירקות. הכיסונים התגלו עייפים, במילוי דל למדי, שבקושי הורגש. בעקבותיהם הגיעו גלילות של ספרינג דלילות ביותר, שהיו אכזבה של ממש. במקום להגישן חמימות ופריכות, הן הוצאו, מן הסתם, היישר מהמקרר והתגלו בקלונן כחסרות-טעם מוחלט.
צ'אנס אחרון מאוכזבים מכל מה שהוגש בינתיים, החלטנו בכל זאת, בהמלצת המלצרית שלנו, להמר על שתי לחמניות מאודות, עם מילוי בקר וירק. הלחמניות עצמן היו טעימות בהחלט, אבל הכזיבו בדלות-מילוין.
כמוצא מן הסבך שנקלענו אליו החלטנו לתת צ'אנס אחרון לשני קינוחי התפריט שהוצעו בו. מהברירה הטבעית שהוצבה בפנינו הלכנו על טפיוקה אקזוטית, כמו גם על בננה מקורמלת. הטפיוקה הייתה באמת במקומה, אבל אוי ואבוי לבננה, שכדי לגרד מקליפתה את הפרי, נדרש מאיתנו מאבק-איתנים. את העיסה הדביקה שנותרה בפי-שנינו מיהרנו לשטוף בסודה צוננת.
יחי ההבדל למען הגילוי הנאות צריך להודות שבין "וונג" התל אביבית ל"פסטר" של בוסטון פעור מרחק בין מזרח למערב. אחרי ככלות הכל "פסטר" היא מסעדת גורמה של ממש, שבה גלילות הספרינג הן נדיבות למדי ופי שתיים מאלה של "וונג". הבשר המוגש בה הוא בשר של ממש, ללא דוגמיות, והכיסונים שלה שמים בכיס הקטן את אלה מרוטשילד. זהו גם המקום להזכיר שלעומת שני קינוחים מסכנים שהוצעו לנו כאן, יש במסעדה הבוסטונית שלל-קינוחים לתפארת.
מה שברור הוא שאסור להגיע ל"וונג" על בטן ריקה, שגם כך יוצאים ממנה על קיבה מקרקרת. בסופו של דבר נפרדנו מ-220 שקל לארוחה שבהחלט לא הייתה מספקת. נותר לנו רק לקונן על מר-גורלנו - לתשומת-ליבו של השף התורן!
