ביום שלאחר הבחירות נעלם והתפוגג לו המונח "מרכז". מלכתחילה הטלתי ספק בהגדרת ה"מרכז" המדומיין, ויותר מזה - בחיבור האוטומטי שלו עם השמאל. מדוע "גוש מרכז-שמאל"? למה לא "מרכז-ימין"? מרכז הוא לשון מאזניים וככזה הוא נפרד לעצמו. לאורך הקמפיין הקפיד
יאיר לפיד להתרחק מחיבוק הדוב של השמאל הישראלי. עשרות פעמים הכריז "אני לא שמאל". אבל השיח השמאלי מדבר על "גוש חוסם" ומצרף אותו ואת חבריו, בעל כורחם, לחנין זועבי ולאחמד טיבי.
מועמדי המפלגה, כולל אנשי שמאל, הודו שחלק ניכר ממצביעיהם הם אנשי ימין. גם מסורתיים הצביעו ליש עתיד ואפילו דתיים. די להסתכל על מספר שתיים המצוין של המפלגה, הרב שי פירון, חניך ישיבת מרכז הרב, הורתו של גוש אמונים. הוא שמאל? משום כך, תחת לדבר על "גוש חוסם" כדאי לאמץ את אמירתו ולדבר על "גוש יוצר". נסו ותיהנו.
קמפיין שני הפתקים באופן פרדוקסלי התנהלו הבחירות בכל המפלגות לפי המתווה הנשיאותי של ארתור פינקלשטיין. נתניהו עמד במוקד מערכת הבחירות. הוא בלבד. לא רק מצד מפלגתו, אלא גם בקמפיין של המפלגות האחרות. כל הזרקורים - החיוביים והשליליים - הופנו אליו. מדובר בחרב פיפיות. מכיוון שלא היה אפשר להצביע בשני פתקים, התפצלה ההצבעה בין מפלגות שלא פסלו ישיבה בממשלת נתניהו ולא ניהלו תעמולה שלילית נגדו ובין מפלגות שפסלו אותו - אם אידיאולוגית, אם פוליטית ואם אישית.
למעשה חזינו בשני קמפיינים - לראשות הממשלה ולמפלגות. בבחירות לראשות הממשלה זכה נתניהו ברוב עצום, משום שאלה שלא פסלו אותו ואפילו דיברו על חבירה ברורה או אפשרית אליו - הרוויחו ועלו (היחידה שעלתה בצד השני היא מרצ, וגם זה מפירות הקמפיין הנשיאותי).
בבחירות המפלגתיות, לעומת זאת, הליכוד איבד חלק ניכר מכוחו לטובת מפלגות שבאמצעותן הציבור ביקש להשפיע על הממשלה. היה אפשר לשנות זאת, שכן הליכוד הציע רשימת מועמדים מרשימה יותר ממפלגות אחרות, אבל זו לא קיבלה בולטות מספקת ככוורת המקיפה את נתניהו.
שאלה: האם חברי מרכז הליכוד - כ-4,000 איש במספר - הופעלו בקמפיין הבחירות, לאורך שלושת החודשים האחרונים? האם 40 המועמדים הראשונים של רשימת הליכוד ביתנו "שרפו" את הארץ בכנסים ובחוגי בית?
ועוד הערה לחברי הליכוד: בימים הקרובים יפתו אתכם לשלוף סכינים ולצאת במחול החרבות, לשמחת כל אויביכם. ובכל זאת, רבע מהציבור בחר בכם. היה אפשר להשיג הרבה יותר. אסור לטייח את הטעויות וחיוני ללמוד מהן. חובתכם לוודא שהטעויות תילמדנה. אין חובה לפצל כוחות. כמפלגת שלטון, האחריות ההיסטורית שלכם כבדה מהשאר.
סדר יום אזרחי שני קמפיינים מהותיים נכשלו כאן כישלון חרוץ: האחד הוא סדר היום המכונה "התהליך המדיני" - שם קוד לנסיגות מחבלי ארץ ולהחרבת יישובים יהודיים תמורת הבטחות נייר מצד שכנינו ומחיאות כפיים זמניות בעולם. היחידה שהעלתה את התהליך המדיני על ראש שמחתה הייתה
ציפי לבני, והתוצאה בהתאם. לא לפיד ולא יחימוביץ' עסקו בזה, לבטח לא בנט.
הרוב המכריע של הישראלים לא מאמין לדיבורים על הסדר מדיני ועל השגת שלום בר קיימא בימינו. הוא שבע מהתוצאות המדהימות של התהליך הזה ב-20 השנים האחרונות. מבחינתו, ה"תקווה" שהציעה לבני הייתה התחתית הריקה של תיבת פנדורה מדינית וביטחונית שנפתחה עלינו עם הסכמי אוסלו.
הקמפיין השני שנכשל היה קמפיין שנאת נתניהו. אז בחלקים מסוימים של הברנז'ה העיתונאית, באתרים וירטואליים רבים ובפאבים ידועים, נתניהו הוא הלורד וולדמורט. אבל הרוב העצום של הישראלים העדיף לקרוא את "הארי פוטר" ולסמוך על נתניהו. הנה, דווקא המפלגות שדיברו על חבירה אפשרית לנתניהו עלו והתחזקו.
לעומתם, הקמפיין שכן הצליח היה סדר היום האזרחי. לא סוציאליסטי-אידיאולוגי, אלא רצון להיטיב את חיינו בארץ פנימה. לא רק לפיד, גם בנט הקפיד לדבר על זניחת הוויכוח הישן בדבר העתיד של יהודה ושומרון ולהתמקד בהורדת יוקר המחיה ומחירי הדיור.
הציונות הדתית בעשור האחרון דומה שההיסטוריה הובילה את הציונות הדתית להיטמע במפלגת השלטון של המחנה שלה (לפחות של החלק העיקרי בה). זאת, בהשלמה לתהליכים ארוכי טווח של השתלבות בפיקוד הבכיר בצבא ובמערכת הביטחון, בכלכלה, באקדמיה ובתרבות. הציונות מחכה כבר כמה עשורים שהציונות הדתית תעבור אל קדמת הבמה ותוביל. השתלבות הדתיים הלאומיים בליכוד הייתה אפוא מהלך טבעי. מבחינה זו, יציאתו של
נפתלי בנט מהליכוד כדי להשיב לחיים את המפד"ל ז"ל הייתה נסיגה. חזרה אל הבית המוכר. מעט השתנה בו (איילת שקד), הריהוט התעדכן וגם סוג הביגוד. אבל הקולות נותרו כשהיו. חזרה אל היישוב הדתי, השכונה הדתית, בתי הספר האקסקלוסיביים - וגם אל המפלגה הדתית.
יותר מ-100 שנים מגן הציבור הדתי על מקומו ככינור שני בהנהגה הציונית, על הזכות לשמש משגיח הכשרות בקרון הרכבת ולא הקטר או לפחות ממוביליו. שכן, מה משמעות הרצון להשפיע על ממשלת נתניהו באמצעות מפלגה אחרת אם לא להיות משגיח הכשרות?
רוויזיה מחשבתית הבחירות הללו המחישו עוד יותר את הצורך של המחנה השמרני (ימין, דתיים ועוד) להשקיע ברעיונות לטווח ארוך. אי-אפשר לחיות ממערכת בחירות לבחירות הבאות. בו בזמן חייבים לטפח את האליטה האינטלקטואלית האלטרנטיבית של המחנה. הבחירות הללו זועקות יותר מתמיד לצורך חיוני ברוויזיה מחשבתית.
נכון להיום, אין למחנה השמרני - הליכוד, הבית היהודי, הרוויזיוניסטים, אנשי הרב קוק, אפילו מה שנקרא המרכז - מוקד רעיוני שאמון על אקטואליזציה של רעיונות הבסיס הציוניים, הלאומיים-ליברליים, שיפתח וירחיב ויעמיק בסוגיות חברתיות, כלכליות, מדיניות, דתיות ופילוסופיות בכיוונים שונים מאלה המשווקים לנו בכוח באמצעות הסוכנים הרבים של השמאל-הליברלי בארץ ובעולם. אין אפילו מקבילה אחת משמעותית למכון הישראלי לדמוקרטיה, למשל, בית להמוני הדוקטורים הצעירים הנפלטים מהאקדמיה, וזאת רק דוגמה אחת.
לא מדובר בלוקסוס. אנשים רגילים לחשוב על עשייה פוליטית כעל הדבר הקובע. אבל מה יהיה על המנוע הרוחני והאינטלקטואלי של העשייה הזאת? האם לא חייבים לתחזק ולשכלל אותו? השקעה כזאת לטווח ארוך היא עניין של חיים ומוות למחנה הזה. האם מישהו שומע?
