כאשר צפיתי ב'לעוף על המיליון' נשמעה טריקת דלת מצלצלת. היה זה הזמן, שלאות מחאה על כך שאני מבזבזת אותו על שעשועון עב-סָכֶלֶת עזב את ביתי בזעף. "הלו, קצת הגזמת!" כעסתי על הזמן. "אתה בסך הכול נער השליחויות של הבריאה". גם מבלי לעקוב אחריו מהחלון ידעתי שהוא עצר כטרמפ כמה קרני לילה ועף עליהן לעסקיו רוקעי העתידים (שהרי סוף כל עתיד לריקוע וביזור, או במילה אחת - אנטרופיה). טרוריסט! לא הספקתי להסביר לו שאני מציצה בלוח התֶּפֶל הקרוי טלוויזיה כדי להתחמק מהתלבטות. נלכדתי במִכמורת הספק, שנקביה מרובים ושלוותה מועטה. האם לעזוב אדם מסוים? והרי "אדם לאדם עֶזֶב" כך או אחרת. השאלה רק אם לדחוק את הקץ.
שעשועון הידע 'לעוף על המיליון' הוא תמצית הרוח הבוּרגנית (ביטוי שאפשר לראות בו אוקסימורון): רסיסי השכלה במקום למדנות, רדיפת ממון במקום רדיפת ערכים, תחרותיות במקום חֵירוּתיות. המשתתפים, בניסיון לנגוס בפיתיון מיליון השקלים, מוכנים לעמוד מול המנחה כפי שילדים עומדים מול המורה ולענות על שאלות כמו "חיה המזוהה עם ערמומיות, ארבע אותיות, אות שלישית עי"ן". השאלה הקשה ביותר הייתה "מה ההפך מתסביך אדיפוס", והמשתתפת שענתה "תסביך אלקטרה" גרפה מחיאות כפיים. לוּ מגדל בבל היה קיים, הוא היה נופל מצחוק. זה לא שאני משכילה גדולה (ולראיה: מעולם לא היה לי אפילו חלום אחד בלטינית), ובכל זאת, מצאתי את עצמי נבוכה לצפות באנשים מבוגרים הגאים בשליטתם המסוימת בדיוטות הנמוכות של גורד-השְחָכִּימָא האנושי.
המנחה נראה כאילו מדענים רקחו במעבדה את מכונת-ההגשה המושלמת בחזותה, בגינוניה ובהערותיה, אך פרדוקסלית, יעילותו נטולת הרבב של המנחה רק מדגישה את איוולתו של האירוע. לא שיש לי משהו נגד חידוני ידע. אני דווקא מציצה בפינת הטריוויה של מוסף מסוים ונמלאת זיק-דאגה למוטת הכנפיים של הארודיציה, אם לא הצלחתי לתפוס גל טוב על חמש שאלות מתוך העשרים. אבל במנגנון הבידוק ההָשְכָּלָתי של השעשועון יש משהו משפיל. גילומה ה'קומי' של ההשפלה הוא הרגעים שבהם אדמת האולפן נפערת תחת משתתפים שענו תשובה שגויה ובולעת אותם (מין המחשה פיזית לביטוי 'חור בהשכלה').
ואולי מה שמטריד אותי באמת ב'לעוף על המיליון' הוא ההגדרות השחוקות, המכניות, שהמנחה ואורחיו יורים ללא ניד-היסוס. בעיניי, היפוכה של תקווה אינו ייאוש אלא אדישות. היפוכה של אהבה אינו שנאה אלא עצבות. היפוכו של צמחוני איננו בִּשְרוֹני (שהרי אין ביניהם ויכוח מה טעים יותר) אלא 'אטום לזוועות'.
עוד עסיסה המר של המחשבה בפי, והזמן חזר לביתי והעניק לי תשורה שאי-אפשר לסרב לה. תתכבדי, אמר, ואני אכלתי עוד פלח של חֶלֶפ. ושב הזמן מזעפו.
