הבימאי יבגני אריה עושה כאן נפלאות. הטקסט הכבד והקלאסי הומר כאן לתרגומו הקל והעכשווי של רועי חן, ובכך הוא מקל על עיכול הטרגדיה והמסרים האנטי מלחמתיים העמוקים שלה. בחירת השחקנים כאן היא לעילא ולעילא. רות רסיוק הצעירה המחוננת, ממחישה לנו את הגיבורה הטראגית בכל עוצמת החן, הרגש והקסם האפשריים. יופיה גם הוא לא מפריע כאן, אך אופן ביטויה את שלמות החלטתה והתעקשותה לקבור את אחיה שמת בקרב הירושה על המלוכה עם אחיו, למרות הכרזת המלך החדש קריאון שמי שיקבור את פולינקס, מות יומת - אופן ביטויה הוא שכה משכנע, ולא יכול להיות ביצוע טוב יותר. היא ממש חודרת ללב הקהל, וגם אם קשה להסכים עם החלטתה לגזור על עצמה במודע מוות, הרי שהדו קרב המילולי שלה בויכוח עם קריאון דודה, שמנסה לטייח את העובדות כדי להצילה - הדו שיח הזה הוא שיאו הרגשי של המחזה כאן. ורות רסיוק ושמוליק ווילוז'ני עושים את העבודה ומביאים את ההישג לשלמות.
קריאון הוא שמואל ווילוז'ני, שהקהל הורגל לראותו ככוכב-על של קומדיות וכמייסד הסטנד-אפ בישראל בקומדי קלאב. אך בל נשכח את תחילת הקריירה שלו ב"הבימה", כששובץ בתפקידים ראשיים במחזות שייכספיריים וקלאסיים. מה שנקטע בשל טרומבוזה ברגלו כשאושפז. בהמשך עשה תפקיד שלא יישכח ב"יהודי בחושך" בהבימה. אך החיים זורמים, וגם כשהוא כוכב ראשי קומי, סוגר קופות בתיאטרון הקאמרי, עדיין אנו זוכים לראותו בתפקיד דרמטי. אם כי, להתוודות, גם בהפקות קומיות, מבצבץ במשחקו תמיד האלמנט האנושי, מלא הרגש, שסוחף את הקהל עם אמפטיה לדמות שהוא מגלם (כמו ב”אסיר בלב העיר” או ב”קיזוז”).
הדיאלוג הסופי בין קריאון ואנטיגונה המרדנית המקסימה, מביא את שניהם לשיא התרגשות יחד עם הקהל. שלא כמו בהפקות קודמות, בהם קריאון נראה רע אכזר ונוקשה, הפעם, עם ביצועו של ווילוז'ני, הוא מקבל מימד אנושי ורחום, גם אם בסופו של דבר הוא חייב לקיים את מה שהוא עצמו ציווה: מוות למי שיקבור את פולינקס.
אם חשבתם שהפקת "גשר" היא טרגדיה קלאסית מדוקלמת וכבדה - אז טעיתם. ההומור השזור בה בצורת "המקהלה" שאותה מגלם סשה דמידוב הנפלא כתמיד, יחד עם התזמורת המופלאה שמשלבת מוזיקה יוונית עממית עם קטעי מוסיקת רוק, היפ הופ קצביים - כל אלה מייצרים אתנחתות קומיות מהנות בין סצינה לסצינה. דמידוב גם מספר את כל הרקע לסיפור ההיסטורי-מיתולוגי, כולל כל קשרי המשפחה, הקרבות וסופם, ובכך שומר על אלמנט אחדות הזמן, המקום והמעשה.
על-רקע תפאורה שהיא יצירה פיסולית מהממת ורבת רושם, המשנה את הפרישה של לוחות המתכת הכבדים, פותחת את החלל שמאחוריהם ומרחיבה את המראות; עם המוזיקה הנהדרת שעיצב וחיבר חלק ממנה אבי בנימין ומשחקם המעולה של כל השחקנים, מהאומנת (ליליאן רות, שמבטאה קצת מקשה להבין את דבריה), אך היא זוכה באהדת הקהל, הנרי דוד כנסיך, בן דודה וארוסה של אנטיגונה - חביב, רומנטי ויפה כתמיד, קארין סארויה כאיסמנה, האחות חסרת האומץ והמשלימה עם החוקים; פמליית המלך קריאון, ביניהם זיהיתי את גור קורן ופאולו אדוארדו מואורה המרשימים, ובין שומרי המלך - בלט אחד שעשה תפקיד קומי במיוחד של השומר המטורלל והחריג. מתנצלת שלא ברור לי שמו, וחבל שאין בתכניה המושקעת פרטי כל שחקן וצילומו המצורף.
נזכיר רק את התזמורת בנוסח סרטי אמיר קוסטוריצה, שמביאה לנו שמחה בלב בתוך כל התסבוכת היוונית הנודעת, והם: אורי יניב על כלי ההקשה, יאיר סלוצקי שירה ונגינה על טרומבון, ואיליה מיחקיך על הגיטרה - שיחד, הם עושים את כל האווירה בהצגה, שכה מרעננת ומייחדת את ההפקה מכל אלו שראינו בעבר.
קלאסיקה בטעם עכשווי שמתאים לכולם. תענוג.
