ההבנה שהקיום הוא עסק מפוקפק התנפלה עליי כמו שבר ענן. אותו ערב התנגנה ברדיו סימפוניה מס' 25 של מוצרט, מהיצירות הנפלאות בתולדות האי-פעם (ועתידו), רוב המטלות מאחוריי, חֶברה מעניינת לפניי. אחרי חודש גרוטסקי בתקלותיו ומעקשיו, נאנחו קנוקנות ההנאה הכמושות בהקלה. ואז, באמצע ערוגת האידיליה, לפת אותי צער חלול שאין לו תקנה משום שאין לו סיבה. מרוב הפתעה לא ניסיתי להתנגד. וכי ניתן להתנגד לצער הקדמון, המקנן במאורות חלל שאפילו האור נזהר ועוקף? ואולי עולמנו נברא כתשובת-נגד לצער הקמאי, אך מעללי האנושות רק הוסיפו עוד ועוד לכוחו?
בסיטקום 'בנות הזהב' אין אפילו אניץ של צער. אומנם בחיי הגיבורות חולפים חבֵרה חולת אלצהיימר החוסה בבית אבות מוזנח, כלב נטוש ומחזר מבטיח המתגלה ככרוך עדיין אחר אשתו לשעבר, אך הכול מוטבע בסירופ של חילופי שנינויות וצחוקים מהקופסה. אנו צופים בגיבורות המבוגרות (שאסור להן להיכנס לאותה מעלית, בגלל כובד גילן המשותף) - ויודעים שנחש-החיים המתפתל על צווארן נחלב מארסו. זאת, בניגוד ל'תיאטרון הרציני' שבו הן מככבות, שם פורענויות אינן אביזר-מחמד בעלילה.
חנה לסלאו היא בעלת הבית שובבת הדייטים, רבקה מיכאלי היא קשישה נבזית לשון, מיקי קם היא בתה הרגועה וה'שפויה' (כלומר, המזח שאליו מתנפצים השיגעונות של יתר הבנות), ותיקי דיין היא מושבניקית טובת-לב. מין קומונה מוזרה של ארבע נשים מבוגרות. אך האם לא כל משפחה בעולם היא קומונה מוזרה? ובמשפחת בנות הזהב, היחסים הם כמו קווי המתח באריזונה - מזמזמים בעצבנות, אך נצחיים.
מי שצופה בסדרה מתוך סקרנות לראות "איך הזדקנו ארבע מלכות המשחק והבידור", יתאכזב על סיפוקו. המַלְכּוֹת לא הזדקנו - משום שהן מעולם לא היו צעירות ממש. תמיד היה בהן משהו 'זקן', במובן של בַּשְלוּת. רבקה מיכאלי תמיד הייתה בוגרת וחכמה לגילה. תיקי דיין הייתה שחקנית חסרת גיל עוד בצעירותה. ולסלאו היא שחקנית כה טובה, שאפילו כשהיא הייתה צעירה, חשבנו ודאי שהיא רק משחקת צעירה. ועוד מעלה לה: אירוניה עצמית.
הסדרה משעשעת (בעצימות בינונית), אך לא הצליחה להצהיל את כלביי. דמומים ישבו זה לצד זו. אולי הם חשים משהו מהזוועות שבני מינם עוברים לשווא במעבדות. ואולי הם אינם יודעים ישירות על המעבדות, אלא קולטים משהו עקיף וערטילאי מהצער הקמאי - שהעולם שלנו מחזק את כוחו מיום ליום.
אך אפשר שאין דבר כזה 'צער קמאי'. שהצער אינו מהות לעצמו, אלא רק מזון המקיים את הרוע, הסיטרא אחרא. זוהי הנחה מסוכנת. שהרי אם הצער הוא אכן מזונו של הרוע - נמצא שמי שמחזק את הרוע הם דווקא האנשים האכפתיים והרגישים, המייצרים הרבה צער על האכזריות שהם רואים.
