אין לי טלוויזיה בבית. כבר חסכתי ככה אלפי שקלים בתשלומי האגרה, ואת הדברים המומלצים אפשר תמיד למצוא באינטרנט. ביום שלישי המצופה, בואכה עשר בערב, התיישבתי מול המחשב וחיפשתי לאיזה ערוץ להתחבר. באופן טבעי, פתחתי את אתרי החדשות הרגילים שבהם אני רגיל לדפדף בימים כתיקונם, והתברר כי גם הם מחזיקים אולפנים בעלי מנחים מנוסים, פרשנים, וכתבים במטות המפלגות. הימרתי.
ובכן, מצד אחד ההימור השתלם. שני המשדרים שבהם צפיתי נערכו באולפנים מרשימים, אך היו נטולי פוזה חדשותית מוגזמת. הידיעה שמדובר באתרים ולא בתוכניות טלוויזיה בלב הפריים-טיים, שחררה מעט את הפאנליסטים, ואפשרה דיון מעמיק יחסית בתוצאות ובמשמעותן. גם הכתבים בשטח, החמושים בדרך כלל במקלדת, ירדו אל השטח והעבירו, כנראה לראשונה בחייהם, שידור טלוויזיוני מוצלח. בשני המשדרים יכולתי לראות פוליטיקאים בכירים יחסית המשתתפים בפאנל, כך השתתפו שי פירון ו
ניסן סלומינסקי במשדר אחד, בשעה שבמשדר השני ישבו
לימור לבנת והח"כית הנלהבת
ציפי חוטובלי, שלא הבינה מדוע הציבור בחר בפוליטיקה החדשה, כשישנה הפוליטיקה הישנה שעובדת כל כך טוב. צריך אולי להזכיר לה מה קרה למפלגת הליכוד הגדולה בין 2003 ל-2005. היתרון הנוסף של משדרי האינטרנט הוא שיכולנו לצפות בכל המדגמים במקביל, ולא נאלצנו לשמוע את הסבריהם הטרחניים של הסוקרים על הבדלים סטטיסטיים, תוצאות אמת וקולות החיילים.
מצד שני, בשני המשדרים ישבו הפאנליסטים, וגם המנחים, כשבידם הטלפונים הניידים וסימסו חופשי לעיני הצופים. סליחה, ניסן סלומינסקי חישב עם דף נייר ועיפרון. קרה לא אחת שעובדי האתר הסתובבו מאחורי הקיר השקוף של האולפן, בצורה שאפשר היה לזהות אותם, את תפקידם ואת האתר שהם צפו בו בזמן שהם היו אמורים לעבוד. באחד המשדרים ראינו רגע אחד את הפרשנית טל שניידר, ורגע אחר כך הכיסא היה ריק. כשהיא חזרה, הטלפון הסלולרי בידה, היא המשיכה את המשפט בדיוק מהמקום שעצרה אותו. חוסר הניסיון של כתבי השטח היה לעתים לרעתם, למשל כשאחת מהם ניסתה לדחוף את
זהבה גלאון לכיוון המצלמה - ללא הצלחה. הצחוקים הגדולים היו כשינון מגל התחנן לגרפיקה חזור והתחנן עד שעלה בדיוק מה שביקש, וגם אז זה לא ממש נראה כמו ההצגה המרשימה שראינו בטלוויזיה. למשדרי האינטרנט יש עוד כברת דרך ארוכה לעבור בטרם יוכלו לכבוש באמת את מקומם של המשדרים הגדולים בטלוויזיה, אבל הם נמצאים בדרך הבטוחה לשם.
