זאת אינה רשימה ספרותית כמו יתר החומרים שקבעתי לעצמי להביא לכאן והיא חורגת מן הכלל הזה, אם כי היא קשורה קשר ישיר לסופרים ולמשוררים שמתאכלסים בה. ולמה אני מספר זאת, מה המיוחד בכך? כי המיוחד בכך היא התחושה שבכל מפעם ממלאת אותנו מחדש, ועמה אנו שבים בהיותנו מלאי רשמים אנושיים מן האחרים שחיים עמנו אך נראה שלא די בינינו, אם כי אין זה רע במובן אחר ומבחינה אחרת, של הייחודי והמיוחד.
גשם קל ומברך הקביל אותנו בהגיענו, אוויר גבהים וחיוכים למכביר. יום גדוש ציפה לנו ודבר ראשון התארחנו בבית הספר שרוח של מצוינות מנשבת בו: "אורט למדעים ולמנהיגות". מנהל בית הספר, מאהר נסראלדין, איש רהוט ומשרה קסם, ביטא את הקו שהוא מוביל בבית הספר, קו של ערכים שבאים קודם להישגים, ופגשנו שורת תלמידות ותלמידים מזהירים שביטאו בפנינו בכישרון את תורת הנאום ואת התכנים הבוערים בהם, עם היועצת הפדגוגית מלאת החן שהתלוותה ובאה בראשם. הנושא המרכזי והכואב בנאומיהם היה האביב הערבי "שאינו אלא סתיו", ובהעדר החופש האנושי שבאותן ארצות בעודן מנסות להביא אליהן אביב, אך זה באמדומה ומדומם.
ולשאלה מה חסר במקום: ובכן מה שחסר אלה ספרים (הנה קול קורא שאני מביא לכאן!) שימלאו את המדפים שהוקמו באולם הספרייה, שם התארחנו, ושמקווים שעוד יתמלאו. אנחנו צריכים עוד הרבה ספרים, במילים כאלה התבטא מנהל בית הספר, נוער קורא הוא נוער חושב. ואכן פגשנו שם נוער חושב, ערכי, מחונך, מכבד, רהוט ונעים-הליכות להתגאות בו, ושהיה נרגש מביקורנו.
אהבת הדרוזים לישראל לאחר מכן ציפו לנו בלשכתו של ראש המועצה, כרמל נסראלדין, המפליא ברהיטותו, שדיבר על הקשר העמוק והנצחי שנבנה בין הדרוזים ליהודים מאז שנות העשרים של המאה הקודמת, בהיותנו שני מיעוטים בארץ הנשלטת הזאת, כפי שהייתה אז - דברים שהמשיך וחיזק אביו, יוסוף נסראלדין, יו"ר "התנועה הדרוזית הציונית", שאירח אותנו על קפה מריר ועוגיות מתוקות בטרקלין הרחב של ביתו. מן הקירות ניבטו אלינו תמונותיהם של הרצל ושל בן-גוריון ותמונת הדגל הכחול-לבן לצד תמונות של אבות העדה הדרוזית.
הדרוזים, אמר יוסוף נסראלדין באופן תובנתי מאוד, הם חלק בלתי נפרד מן המדינה, שווים וטמועים בה, נותנים לה את אהבתם, נאמנותם ודמם, ומקווים לקבל ממנה זכויות מלאות בהתאם - זאת בשונה מהמיעוט הערבי שחי במדינה, מנפנף את דגל אש"ף ורוצה לקחתה לעצמו. ועוד תובנה מופלאה שנאמרה ביום הזה ונחקקה בי: אנחנו מפוזרים כאן ושם, כאילו היינו "נשורת מגלימתו של אלוהים". כמה יפה, רוחני, מיסטי, טרנסצנדטאלי. וכמה מזכיר אותנו.
מקום העברית לא נפקד מעט אחר כך נפגשנו עם מר אכרם חסון, ח"כ עד לאחרונה ויקיר אגודת הסופרים העבריים. מר חסון אף התחיל, הוא ולא אחר, להוביל את "חוק השפה העברית" בכנסת, והוא עומד בראש בית הסופר שהוקם במקום. ואם בעברית אנו עוסקים, אז אזדעק ואומר כי שלא כמו ברחובותינו, שבהם העברית כבר חשה עצמה דחויה ובלתי רצויה אף מעל בית עסק קטן ביותר, ומתפארים באנגלית שאינה במקומה - הרי שבדלית אל כרמל תתקשה למצוא שלטים שאינם בעברית. בכלל, פגשנו כאן ציונות רבה יותר מאשר בבתינו וברחובותינו.
כאן גם המקום לציין כי בדלית אל כרמל עומדת דירת יצירה לרשות חברי אגודת הסופרים, ובה הם יכולים להתארח לתקופות קצובות וליצור. ושמא מכאן נוכל לצאת וללמוד על ערכי העדה וערכי המקום.
גוף בן-חלוף ונשמה חיה אתר מיוחד הוא אתר יד לבנים שהוקם בגבול דלית אל כרמל ועוספייה, שם קיימנו עם נביל נסראלדין טקס "יזכור" קצר לזכר חללי הדרוזים. בין שני היישובים, כאמור, אולי לפי שדלית אל כרמל ועוספייה חוברו לפני שנים אחדות לכדי עיר אחת ("עיר כרמל"), אך היות שעוספייה הקטנה נפלה עול על כתפיה של דלית אל כרמל בת כחמישה-עשר אלף התושבים, הופרו ה"אירוסין" האלה ושני היישובים שבו לניהולם העצמי כמועצות נפרדות.
כאן אולי המקום לספר כי הדרוזים, במותם, אינם מקבלים ציון-קבר, מהיות הגוף בן-חלוף ורק הנשמה מוסיפה לחיות ולהתגלגל מדור לדור. עם זאת וחרף זאת, חלליהם במלחמות ישראל ובנפילה במילוי תפקידם בשירות הביטחון נקברים בטקס צבאי מלא כמקובל ומוקמת להם מצבה מעל קברם. הם הופכים כך, בשל לכתם כהרוגי מלכות, לבעלי מעמד מורם מעם וזוכים לעליית משפחותיהם ומוקיריהם אל קברם.
מפגש של חום ואהבה וכאילו לא די בכל אלה, נלקחנו משם בסיומו של היום לאולם התיאטרון שב"מכללת כרמל", שם התקיים אירוע-במה ופאנל נכבדים למען ילדי האנוש, שבמרכזו הילדים הסורים שמתייסרים היום, מתייתמים או נהרגים לרבבותיהם בלי שום חמלה. באירוע, שהרים והנחה ידידנו חבר אגודת הסופרים נביל נסראלדין, השתתפו נציגי כל העדות: דרוזים, ערבים, נוצרים ויהודים, והביעו דאגתם הגדולה מול שתיקת העולם.
אבל כל אלה הם בחזקת אירועים שאירעו לנו, כי אני רוצה להסביר את התחושה החשובה שליוותה אותנו בדרכנו חזרה משם, כמו במשך היום כולו: תחושה של פגישה והיכרות, ולא לראשונה, עם ציבור מחונך, מנומס, מכבד, מסור ונאמן למדינה. זה בלתי רגיל שכל זוג עיניים שיביט בך ישלח אליך חיוך, גדול או מאופק, וברכת ברוך הבא, והם סובבים אותך ומשדרים לך תחושה שאתה מחזיר אליהם באופן מלא: תחושה של חום ושל גאווה.
בגלגול הקודם ובמורד ההר וגלגול נשמות, אמרנו קודם. ואני מבקש, לפיכך, מתוך העניין עצמו אבל גם מתוך הוקרה ליוזמותיו של נביל נסראלדין, שהוא גם מרכז התרבות של בית הספר "אורט למדעים ולמנהיגות", להביא שני קטעים משירו הארוך הפואמי על זיכרונותיו מגלגולים קודמים, "הגלגול הקודם" על המשפחה שהייתה לו פעם, מתוך ספר שיריו "מילים צומחות בהר הירוק":
- זוכר אני את פּנַי את עינַי כמו בנהר. קומתי צורתי מהגלגול שעבר אֵי שם בְהַּר וכעת בעוד הר. זוכר אני את חרבי, נשקי האישי עליו חרט סבי רק את שמי... זוכר את סוסִי האדׂם שגִדַּלתיו בחׂם והוא מופיע לפעמים בחלומי. זוכר אני את אשתי רַדִיָּה יפתי החיננית עם העיניים הירֻקות את בני חסוּן האֹשֶר בעינו את אצבעותיו המלטפות את פנַי רכּות. כל בׂקר ממָש כְּמֵשִי, כְּטַל המטפטף על לחיַי, על ראשי המתכופף. _ זוכר אני את הכל מתגעגע רוצה לחזֹר בזמן. אך איני יכול קצרו ידַי והזמן תמיד מאחורַי.
ובערב היישוב מאחורינו. כמה נעים האוויר שנשאף חופשי אל הריאות, כמה יפים הנופים שרואים מלמעלה ומן הדרך המדרדרת חזרה למטה ומן המרחב מוצף האורות. כאן הצפון הקסום מתחיל, חלקת אלוהים יקרה מוצפת אור. והנה בסוף היום אתה שואל את עצמך במשהו של קנאה, בשל התרחקותך משאון הכרך בבואך, מתוך הטיפוס למעלה, מתוך תחושת האינטימיות של המקום שבו מקום אחד קרוב למקום אחר ובשל הקרבה שבין האנשים אשר אותה חשנו: האם כל זה הופך ליפים ונעימים את אלה שחיים שם.
