השם של המחזה באנגלית מאתגר יותר משמו בעברית, כי משמעותו - ילדים לאל-פחות. כאילו האל שבראם - היה מדרגה פחותה. מדוע? כי היצורים הללו בהם דן המחזה המכמיר הזה, הם יצורים לא מושלמים, חרשים או כבדי שמיעה. וגם אם הנושא אינו כה אטרקטיבי לכאורה, הרי העלילה שיצר מדוף, ומשחקם המזהיר של שני הגיבורים בהצגה - עושים את הצפיה בה לחוויה מרטיטה. אורי שילה, שנכנס לנעלי ויליאם הארט, נחון בקסם לא פחות מהמקור האמריקני. הוא הגיע למוסד לנערים חרשים או כבדי שמיעה, בו הוא צריך ללמדם להשתמש בקולם, גם אם אינם שומעים אותו, כדי להיות מסוגלים ליצור קשר עם סביבתם. אביבה גר הצליחה ללמד את כל צוות השחקנים את המיצלול הנכון, והגייתם את הדיבור נשמעת ממש אמיתית, בדיוק כמו שחרשים מדברים. מעין קילצ'בסקי, שכבר הוכיחה את כשרונה בהצגות קודמות כמו ב"כובע מלא גשם", גם שם מול אורי שילה, היא אשה צעירה בת 26, חרשת מלידה, שלא הייתה מוכנה ללמוד לדבר מסיבה נעלמה, ומשמשת כעובדת נקיון במוסד לילדים החרשים. האשה היפה הצעירה מהווה אתגר לא פשוט למורה החדש. הוא עמל קשות לחדור לצפונות נפשה, כדי לעמוד על הסיבה שאינה מדברת כלל, ואינה קוראת את שפתי הדוברים אליה. פשוט מנותקת מהמציאות. רק את שפת הסימנים היא יודעת. וכך הם מתחילים לתקשר. הפגישות של ג'יימס, המורה, עם אמה של שרה, החרשת, (דנה ידלין עם העיניים הענקיות, והבעות הפנים העשירות, מקסימה אף היא), מהוות אתנחתות בין השיחות של תנועות הסימנים והדיבורים עם החרשים. כמו גם שיחותיו עם מנהל הפנימיה, אלירן מועלם, או שיחותיו עם החניך אורין כבד השמיעה אך המדבר בהגייה מדויקת של חרשים (עומר קרן המצוין). אתנחתות קלילות אחרות מספקת החניכה הלהוטה אחרי המורה, לידיה (ספיר ילינביץ' העסיסית והחיננית). הרומן המתפתח בין ג'יימס ושרה גורם להם לגור יחדיו, בגלל היצריות שבה, המחפה על כל קשר מסוג אחר שאינה יכולה ליצור. הרומן בסרט עבר בזמנו גם למציאות, כשהארט ומטלין היו במשך שנים לזוג. ואילו על בימת בית צבי - אורי שילה מלא רגש, שלוכד את תשומת לב הקהל באיכות משחקו הממוקד, ומעין קילצ'בסקי בעוצמות הרגשיות שלה, המתפרצות בסצינה האחרונה - ומביאה את המחזה לשיאו, ואת התרגשות הקהל לשיאה - שני אלה, עם צוות השחקנים הכה מתוזמר היטב ע"י הבימאית אתי רזניק - מעמידים הצגה בקנה מידה של תיאטרון רפרטוארי. שגם בשדות אלה, נדיר לראות כאלו פנינים. עיצוב התפאורה של דפנה פרץ לא מתחלף, ע"מ לא ליצור הסחות דעת, ומשאיר את הבמה להתרשמות טוטאלית מהמשחק, ומהדרמה המתחוללת עליה. עיצוב התלבושות הנאה הוא של אפרת מירב, והמוזיקה בעריכת אפי שושני. לסיכום: עבודה מזהירה של כל היוצרים והשחקנים, ולקהל מזומנת חוויה בלתי רגילה, שונה ממה שמוגש לו מעל כל הבמות בכל קנה מידה.