לפני ימים אחדים הגיע לידי הספר "התנסויות" של חגית בת-אליעזר. זה ספר שיריה השני, ויצא לאור בתמיכת אקו"ם, הקרן לעידוד היצירה. הספר התפרסם בהוצאת "כרמל". עטיפתו הצבעונית, הבנויה על טהרת הגיאומטריה, ללא ציור נושאת במלבן צנוע את שם הספר והמשוררת.
העטיפה ועיצוב השם מתאימים מאוד לתוכנו. זהו ספר הכולל 9 פרקים של שירים קצרים אך מרשימים בפשטותם. מקריאה ראשונה עולה כבר הרושם של ההתנסויות הקטנות, כל פרק והנושא שלו. כל שיר מנסה לגעת בפן מסוים של אותו הנושא.
עד כאן, הייתי אומר שאין חידוש מיוחד. ובכל זאת, ברגע שאתה מתחיל לקרוא, קשה להוריד את הספר מהיד, קשה להיפרד ממנו. פעמים רבות אתה אף נזקק לקריאה נוספת של שיר זה או אחר. אלו שירים פשוטים, ישירים מאוד, חלקם אף מבטאים אמירה מגדרית-נשית. זו שירה שאינה מתיפייפת, אינה מסתירה, אלא מביאה את דבר המשוררת בצורה פונקציונאלית אך פיוטית, כפי שאנסה להביא מספר דוגמאות בהמשך.
מאחורי חלק מהשירים מסתתרת פילוסופית חיים עמוקה, שגורמת לקורא לשקוע בהרהורים.
רוב השירים אינם שירה לירית (אם כי יש כאלו), אלא שירה חברתית בעלת אמירה שסופה לא לתת תשובות, אלא לגרום לקורא להשליך את השלמותיו שלו.
למרות ששירים רבים הם עצובים, פסימיים וחותכים כסכין בבשר החי עד כדי דימום, בכל זאת הקריאה מהנה, מביאה את הקטרזיס המצופה ומאלצת את הקורא העומד מול מראת החיים להסכים עם הנאמר ונותנת לו יכולת להמשיך בחייו, למרות העימות עם הצד האפל והכואב של החיים.
לאחר הבחנות אלו ארצה להביא מספר דוגמאות לשירים המדגימות את הטענות שהעליתי קודם.
לפתיחה נצטט את השיר "שרשרת" בעמ' 9, שיר מגדרי-נשי, המתעמת עם החוויה הנשית של הנישואין.
שַׁרְשֶׁרֶת מָהֵם חַיֵּי הַנִּשּׂוּאִין?
סִכּוּיִים מֻחְמָצִים
וִתּוּרִים מְרִירִים
הָאַהֲבָה הַמִּתְרַחֶקֶת מִבֵּיתִי
אֲסוּרָה יוֹתֵר
מְתוּקָה הַרְבֵּה יוֹתֵר
לֹא סֻפַּר לִי עַל כָּךְ דָּבָר
וּמַה אָגִּיד לְבִתִּי?
ראשית יש לומר בצורה ברורה, שהמשורר/ת מביע פעמים רבות בקולו חוויות של קהל מסוים, והופך להיות לדובר הקהל. לא חייבת להיות זהות בין הכותב לבין הדמות החיה שמאחורי הכותב/ת. לדעתי שירה טובה קשורה לחוויה אישית, או זו של אדם שלישי, שהיה לגורם (טריגר) ממנו צמח השיר והתרומם לכדי חוויה אנושית מקיפה, אוניברסאלית.
הדוברת מתייחסת בשיר הזה, הפותח את הפרק "חרדת אם", כשיר על הנישואין, אולי על אהבה אבודה או מתרחקת, על תפקידה של אם מול בת. לא מוזכר שום גבר בשיר, אלא האשה הנשואה, שמתברר בשורה האחרונה שהיא גם אֵם לבת.
אך שורה לפני כן, מכינה המשוררת אותנו לסיום החד כתער - "לא סופר לי על כך דבר". אף אחד לא הכין את האשה לחיות עם אהבה מתרחקת, עם אהבה אבודה. דבר זה אף מעמיד אותה מול הדילמה, האם עליה להמשיך באותה דרך, ולא להזהיר את בתה, או שמא לעשות מעשה ולתאר מציאות זו לדור הבא. אני מניח שחלק מהדילמה איננה רק העובדה שיש אהבות נכזבות, נחלשות, אלא גם ייתכן מצב בו אהבה שורדת, כמו שנראה גם בשירים אחרים בספר.
העובדה ששיר זה הוא הפותח, שיר חזק, לא לירי, לא מטפורי אלא שיר במילים קטנות ופשוטות, היא הצהרה חשובה לגבי מה שנמצא בספר כולו.
השיר הבא, "לכודים", בעמוד 10, עוסק בקשר הסימבולי שבין העגל הרך, שאך נולד והפרדתו מאמו-הפרה, לבין הכותבת את השיר, המרגישה אמפטיה מיוחדת לעגל זה. אומנם אֵם היולדת תינוק אינה מופרדת מתינוקה כמו העגל - נושא השיר, אך יש איזו הקבלה בין חיי התינוק המתבגר והנפרד מהאם עם הזמן, והערגה של האם לוולדה הגדל. הבית האחרון מבטא את הדבר בצורה חזקה ביותר: " נָפַלְתִּי עַל צַוָּארוֹ הַמִּשְׁיִי / פָּעִינוּ בְּדוּאֶט צוֹרְמָנִי / כָּל אֶחָד עַל שֶׁבְּרוֹנוֹ / בָּעוֹלָם מְסֹרָג " (עמ'. 11) להבנתי שיר מטפורי זה מבטא בעוצמה רבה את עתיד היחסים בין אם לבנה, בין גורל הילוד היוצא אל העולם ועתידו.
הפרידה מופיעה בשירים נוספים בפרק זה, כמו בשיר "מרי" בעמ' 14, או ברמזים בשיר "אבדה" בעמ' 15.
אם הפרק הראשון של הספר עסק באשה ובעיקר ביחסים בינה לצאצאיה, הדור הבא, בצורה המפוכחת והכואבת ביותר, הרי הפרק השני עוסק בעיקר בדור הקודם, בהורים. השיר הראשון כאן, "בתווך" בעמ' 21, נוגע בשניהם, בדור הקודם ובדור הבא. " הַנְּשִׁימוֹת הַקְּצֻבּוֹת שֶׁל אֲבִי הַיָּשֵׁן / מִזֶּה / וְשֶׁל הַתִּינוֹק / מִזֶּה / הֵן נֵס נִסְתָּר ". פתיחה יפה של השוואה בין דורית, שוב, במילים פשוטות. ההשוואה נמשכת עד לבית האחרון, ויוצרת אשליה של שלמות, של אשה הרואה את שני הדורות המלווים אותה, כמעט אידיליה. וכאן בא השבר, הרמז לאכזריות החיים שתופיע ביום מן הימים (בית אחרון): "אַךְ הַחַיִּים נָעִים / כְּהֶרֶף - הַתִּינוֹק יְמַלֵּט אֶל בַּגְרוּתוֹ / וְאָנָּא אַבָּא בָּא?". הבית הזה רואה את העתיד, את גורלו של האב. שוב העמדה של הקורא מול המציאות כפי שהיא, כפי שנפגוש אותה. אך חדי העין ישימו לב למילה נוספת, שהִינה חשובה ביותר, בהקשר זה לגבי התינוק ש"ימלט אל בגרותו". הוא לא ילך, לא גדל, לא יתפתח אלא ימלט, דבר המבטא בריחה אל הבלתי נמנע, אל הבגרות, שלאחריה יבוא כל מסלול החיים עם מגוון צורותיו וצרותיו. אולי הוא ימלט מהגורל של הסב, ואנו יודעים שבבוא היום גם מזה לא נמלטים. היות שהכותבת מודעת היטב לשפה ולמילה הכתובה, ברור שהמילה "ימלט" לא נכתבה בטעות אלא היא תוכננה בדייקנות כדי להביע את דעתה.
הפרק הבא "בשבי הזמן" מתייחס לקמטי הזמן המשאירים חותמם על הגוף האנושי בחלוף השנים. השיר "בלאי" בע' 32 משלים לדעתי את ההתייחסות לדור האבות.
בְּלַאי זוּגִיּוּתָם הַשָּׁרְשִׁית הַמְּלַבְלֶבֶת
לֹא הִצִּילָה אוֹתָם
מֵרְפִיסוּת הַבָּשָׂר
עֲלִיבוּת הָעוֹר
חֻלְשַׁת הַשֵּׂעָר
אַף בִּשְׁנָתָם מוּלִי עַל מוֹשָׁב הָרַכֶּבֶת
הוּא לֹא שׁוֹמֵט אֶת יָדָהּ כְּעָנָף גּוֹאֵל
אֲחוּזֵי חֶרְדַת כְּרִיתַת הָעֵץ שיר זה הוא דומה לשיר אופטימי על זוגיות מוצלחת. לפיו יתכן שאכן יש סיכוי לאהבה. יחד עם זאת, החיים משאירים עקבות וקמטים בגוף המתבגר, המזדקן. ולמרות שניתן לומר שיש מידה של אופטימיות, הרי היא מהולה בכל זאת בפחד "אחוזי חרדת כריתת העץ". זהו פחד המוות של אחד מבני הזוג או שניהם. לא ברור אם הפחד הוא של הזוג הישן, או השלכה של הכותבת הנוסעת מולם ברכבת. מבטה הוא מבט של חמלה, ערגה, רחמים והבנה עמוקה של קורות העיתים.
פרק זה מביא דוגמאות רבות של חולשת הגוף, אך גם השלמה עם כך, ואולי אפילו אמירה של "ניתן להמשיך הלאה גם כך".
כך בשיר "אַל-גיל" בעמ' 38 בית אמצעי: "בַּלַּיְלָה נְכַבֵּד אֶת הַגּוּפִים / שֶׁשֵּׁרְתוּ אוֹתָנוּ יָפֶה בַּיּוֹם / רָב הָאֵיבָרִים מְתַפְקְדִים / נִסְלַח לָהֶם עַל אֵלֶּה שֶׁלֹּא".
מהפרק "האחזות" העוסק בהאחזות בחיים, ארצה לצטט שיר אחד, על שום הציניות וההומור שבו העוזר לפעמים להתמודד עם החיים או עם בשורת המוות, השיר "מכתב אחרון לחבר" בעמ' 48.
מִכְתָּב אַחֲרוֹן לֶחָבֵר טוֹב שֶׁאֲנִי מַסְפִּיקָה לְסַפֵּר לְךָ
שֶׁבְּיוֹם לְוָיָתְךָ הִגִּיעַ מִכְתָּב עַל כָּךְ
הִתְקַבַּלְתָּ לָעֲבוֹדָה
בַּחֲבֵרָה הַיָּקְרָתִית הַהִיא
מְעַנְיֵן אֵיזֶה דְּבַר דֹּאַר מְשַׂמֵּחַ
יְגִיעַ בְּיוֹם לְוָיָתִי
וְאִם כְּדַאי לָמוּת בִּשְׁבִילוֹ
ההומור השחור מדבר בעד עצמו, מאפשר להתמודד עם הרע מכל, עם המוות. פרופ' אדיר כהן, אמר בספרו "חיים בצחוק - הומור-תראפיה הלכה למעשה (הוצאת "אמציה" 1994, שרק אדם או עַם בריא בנפשו ומספיק חזק מסוגל להתמודד עם האבל והשכול ולהמשיך בחיים (בפרק "מחול מוות אחרון, אבל מחול - התמודדות עם המוות בעזרת הומור, עמודים 191-211).
הפרק "מבוא הרגש" עוסק באינטנסיביות, מראשית הרגש ועד סופו, בדרך הביטוי הישיר ביותר של הארוטיות, כמו בשיר "על מפתן" בעמ' 58: " וְאֶת [הַיָּד] הַשְּׁנִיָּה הוֹבַלְתָּ לְהָנִיחַ / עַל הַבְּלִיטָה הֲזָעָה / שֶׁל הַגִ'ינְס הַבָּהִיר שֶׁלְּךָ...". בפרק זה ישנם שירים עדינים רבים, שירי רגש והדימוי לפרפר (עמ' 60 השיר "נסיעה" ועמ' 103 בשיר "תפיסות") כדוגמה, חוזר ומופיע מספר פעמים. יתכן שהופעתו היא בשל האסוציאציה שלנו לפרפר, אך אני נוטה יותר לחשוב שהיא קשורה דווקא לחיי הפרפר הקצרים, ליופיו המופיע לזמן קצר, לחופש מעופו ותכונותיו האחרות, דברים המשליכים על האסוציאציות ותפיסת עולמה של הכותבת, כפי שהן באות לידי ביטוי בספר זה.
השער "שיח שבור", כשמו כן הוא, שיח לא מוצלח בזוגיות והשיר "מבול" בעמ' 71 מדגים זאת יפה.
מַבּוּל אִם אַתָּה שָׂם לֵב לִפְרָטִים
כְּמוֹ וְרִידֵי רַגְלַיִם בּוֹלְטוֹת
אוֹ מְלֵאוּת מָתְנַיִם מֻרְגֶּשֶׁת
סִימָן שֶׁלֹּא הוּצַפְתָּ בִּתְשׁוּקָה
הַמַּטְבִּיעָה אֶת הַמִּגְרָעוֹת
וּמְשִׁיטָה זוּגוֹת-זוּגוֹת
אֶל מֵעֵבֶר לְזֹהַר הַקֶּשֶׁת
בדרך עקיפה, מבלי לומר את המילה "אהבה" אנו למדים שאהבה אמיתית שיש בצידה תשוקה היא מעבר לסימנים הגופניים הקטנים, היא אהבה עיוורת.
ואם כבר נגענו באהבה, אולי כאן המקום להזכיר את השיר "מפנה" בעמ' 84, והשיר "ביקור היכרות" בעמ' 114, שבשניהם הכותבת באה עם כלבתה לוטרינר ומקנאה ביחסו המיוחד לכלבה בניגוד ליחס הקר אליה. מעניינת ההתמודדות של השירים האלו עם אהבה אסורה, השייכת לתשוקות, דמיונות, אשליות והזיות, שהינם חלק מהמציאות הקיימת בכל מקום ובכל חברה. שירים אלו נמצאים בפרקים האחרונים בהם יש שירים רבים על אהבה, על חולשת האהבה, על רצונות שבדרך כלל אינם מתגשמים.
לסיכום, ניתן לומר שלמרות שבקריאה שוטפת יש בספר עיסוק אינטנסיבי ברגש, באהבה, ביחסים בזוגיות, בבין-דוריות, נושאים שבספרים אחרים יכולים להוביל לערגה, שירה מוכרת שאינה מחדשת, הרי כאן מדובר בספר אחר. זו שירה שונה, שירה שמביטה לחיים בעיניים, ואולי נכון יותר לומר, מביטה לשטן בעיניים ואומרת לו בשיר "אומץ" מעמ' 35: ".... וְלֹא זְקוּקָה לְיִשּׁוּר קְמָטִים / אוֹ צְבִיעַת שֵׂעָר // וּפִתְאוֹם אֵינִי פּוֹחֶדֶת / מֵהֶעָתִיד לִשְׁחֹק וְלִגְזֹל // פּוֹסַעַת עַל הַמַּעֲקֶה הַצַּר / כְּשֶׁיָּדִי בְּיָדְךָ", או במילים אחרות - לא תצליח להכניע אותי, למרות הכל, למרות הכאב והסוף הידוע מראש.
בשל אפשרות לפרשנות כזאת, מומלץ לקרוא את הספר, כדי שגם הקורא יוכל לומר את אותן המילים, יוכל להתמודד עם אותן הבעיות ולשרוד את המציאות.
