בתוך תפאורה ריאליסטית ומדויקת של בית עתיק בברוקלין, המדיף גינונים של סלון אנגלי, מתרחש מחזה מתח בלשי, שברגע מסוים כה הבהיל, כפי שרק סרטי פרנקנשטיין היו פעם , כך מספרים. אבל מה הקץ'? הבימאי המחונן משה קפטן, העמיד כאן הצגה כה רווית הומור, גם אם לפעמים שחור, עד שרוב הזמן נגבתי את דמעות הצחוק. כמעט ללא הפסקה. ובימים מעצבנים אלה, כשהרדיו והטלוויזיה לא חדלים לחפור ולטחון את אזנינו בחזרות נשנות של השערות וניחושים אידיוטים מה יהיו פני הממשלה הבאה - הרי להשתרע בכורסות המהודרות שבאולם היפה ביותר בארץ, ולראות את שתי ה"גראנד דאמות" של התיאטרון הלאומי עושות לנו בית ספר למשחק - אין יותר טוב מזה.
כל דקה מהשעתיים המלאות של ההצגה היא צחוק ומתח. שתי נשים קשישות, אחיות, מרתה ואבי, (ליא קניג ודבורה קידר) גרות בבית הכי עתיק בשכונה. הן כל כך עושות חסד, שכל איש גלמוד וזקן המגיע אליהן לשכור חדר - עובר מיד בעזרתן לעולם שכולו טוב. ליא קניג ודבורה קידר מקסימות בטירוף. הן הקרם דה לה קרם של השחקניות הבשלות בארץ.
מה שכה מוצלח הוא, בעוד שאת המחזה קסרלינג כתב בצורה שכולה ההיפך מריאליזם, הרי בעזרת בימויו של קפטן אנו נכנסים לעולם הזוי אמנם, אבל באמצעים ריאליים לגמרי, שזוהי מהות התיאטרון: להעביר אותנו לעולם אחר, בלי גבולות. כי תיאטרון זה לא רק מציאות, אלא גם פרי הדמיון.
כל זה - תוך יצירת קריקטורה מושלמת מהכל: על השגעון הפושה בבני המשפחה הזו, על צמד הרוצחים האימתניים המגיחים לבית, והופכים את כל סדריו, והדמות שהכי מפתיעה בחיוניותה ובהיותה קריקטורה של אשה צעירה, היא הג'ינג'ית היפה הלוהטת אילנית גרשון-ווייס. היא התגלמות המסר של ההצגה בשיאה. בן הזוג שלה, האחיין של הקשישות, תומר שרון, הוא קומיקאי מלידה, כשרון מולד עם קסם טבעי, מאד חביב בתפקיד מורטימר, מבקר התיאטרון. שדווקא עליו מפיל המחבר את כל פגעי המבקרים, מתוך לעג לא מוסתר.מה שלא היה חביב על עמיתי.
אלון נוימן באיפור-מסכה המשווה לו את דמותו של בוריס קרלוף האימתני מ"פרנקנשטיין", אינו זקוק להבעות ולמשחק. קולו החזק ופרצופו המפחיד עושים את העבודה. על-מנת להעלים את הגופות, מי שעוזר לקשישות הוא האחיין המטורלל החושב שהוא הנשיא טדי רוזוולט. אמנון וולף, שחקן ת' "גשר", שהוא ייבוא מצוין להבימה. כך גם סיפוחו של ארז רגב, שכה הקסים בתפקיד אריס סאן במחזמר "סיגל" - גם הוא מצוין. הוא ממצק את דמות השוטר, ועושה אותה אמינה מכול יתר השוטרים.
כל תהפוכות המחזה לא משאירות את הקהל אדיש אפילו לשניה. ההתרחשויות רודפות אחת את השניה, וחרף שמירת העיקרון של "אחדות הזמן, המקום והמעשה" היוונית הקלאסית, הרי אין כאן רגע דל. פיני קדרן כשותפו של הרוצח, המנתח הפלסטי שמשנה פרצופים לפי בקשת הפציינטים, הנמלטים מבית הסוהר או מהמשטרה, אינו אימתני כשותפו, אך אנושי מאד בתגובותיו.
עיצוב התפאורה הכה משכנע ומשרה האווירה של ערן עצמון, התלבושות התקופתיות המעוטרות שעיצבה ילנה קלריך, והכי הכי - מלאכת הפאות הנפלאה של המחלקה של אסנת שגיא - ראויה לציון מיוחד. המוזיקה של דניאל סלומון, עיצוב המסכה של רוני וגנר ומשחקם של השחקנים בקצב שמתקתק אותם קפטן ובעיצוב התנועה הנהדר שלהם - מהווים חוויה שאסור לפספס. כמובן - אם אתם אוהבים לצחוק ולחיות בכיף.
תענוג של ממש.
