השבוע קרה לכולנו משהו רע במיוחד. לא לי. לנו! לגמרי במקרה שימשתי אני מדיום בסרט האימה הזה. אין לי כישורי משחק. אבל הבמאי בחר דווקא בי להיות ה-Prima-balerina. התעקש וליהק אותי לתפקיד הראשי בהצגה. צייתתי. לא ממש שאלו אותי. למרבה ההפתעה...הייתה הופעה נהדרת. כפיים!
באולם, ישב קהל של מורים ומחנכים שאהבו את המחזה. המורים -אנשים נבונים ורגישים ברובם - הבינו שהשחקן על הבמה החזיק מול עיניהם ראי. לפתע התחוור להם. לפתע גילו
שוב - מדובר בהם עצמם, ובראי השתקפה דמותם.
ביציע למעלה, ישב קהל צעיר יותר. מבולבל. רובו לא הבין מדוע בכלל מכריחים לצפות בהצגה המשעממת הזו עם הראי. אמרו: מה אכפת לי סל תרבות...עיזבו אותנו משטויות אל תהיו כבדים...תנו קטעים פיקנטיים ונלך הביתה. רובם השתעשעו בחסות החשיכה באייפונים. כשפתחו את הדלתות - הלכו הביתה.
כעת מהמטאפורות למציאות.
גיליתי השבוע שבמקיף ---[שם בית הספר] יש אנשים מ-ד-ה-י-מ-י-ם. גילויי ההזדהות לא היו מלאכותיים ומרוחים. הם היו מנומקים וחכמים. ורגישים. ולא מתלהמים. איני בטוח כמה עוד תאריך הזכות שלי להיות חלק מכם - כרגע הזכות היא שלי ואני מחבק אותה חזק.
יש לי בקשה: אין לי חשק לגלם את תפקיד הקרבן בסיפור הקשה הזה. כי אני לא!
הפעולות הברוכות שננקטו ביוזמתכם וביוזמת ההנהלה, ומנהלת המחוז והפיקוח, והסתדרות המורים - הן התחלה טובה של משהו נכון ומתבקש.
ודאי הבנתם שהדגש לא צריך להיות מושם רק על יחסי תלמיד- מורה. אלא גם על יחסי מורה-מורה, ולא פחות חשוב, על יחסי מנהל-מורה.
לא בא לי להיות לבד בצנטרום של הפיילה. בואו נהיה שם ביחד. הדבר נוגע לכולנו.
יום אחד, אולי, המצב ישתנה לטובה. בחזוני יצטרפו אלינו למעגל גם ההורים, ואזרחי המדינה. או-אז נשיב את כתר מעמדנו הייחודי כאנשי חינוך שמוכנים לוותר על קבלת מחמאות, אבל לא נסכים עוד להיות עוד שק אגרוף ציבורי.
