האולם בתיאטרון גשר, בהצגה בה נכחתי, היה מלא מפה אל פה, קהל של אוהבי תיאטרון ואוהבי גשר שמגיעים כמו לחגיגה. אנטי (אנטיגונה) הוא מחזה של ז'אן אנוי, לפי סופוקלס, על גיבורי המיתולוגיה היוונית, בני משפחה ואחרים ומה שביניהם. הקהל שמילא את האולם והיציע עד אפס מקום זכה בכל התענוגות שיודע יבגני אריה הבמאי, לעשות בתיאטרון שלו, עם התפאורה והשחקנים והמוזיקה שאין כמותה. הבמה כיישות עצמאית היא עולם מלא כישרון ודמיון, חלקי תפאורה שנפתחים ונסגרים ומשנים ומשתנים, מוארים למחצה ומוארים באור נגוהות, מנהלים לנגד עינינו את הסיפור וגיבוריו, ואפילו מים אמיתיים זורמים בקדמת הבמה, מים של הים התיכון ערש אגדות יוון וגיבוריה המעניינים, הסוערים, האנושיים. אנטיגונה הוא מחזה שנכתב כטרגדיה על-ידי סופוקלס ועובד לאינסוף מחזות במהלך הדורות. המשפחתולוגיה של בני משפחת אדיפוס, בתו הבכורה "היפה", איסמנה, בתו הצעירה וה"שובבה" אנטיגונה, הנקראת בקיצור אנטי, בניו שנרצחו - אתאוקלס ופולינקס, אחיו קריאון המלך החדש, חיילים ועוזרי המלך והשלטון - הפעם בגרסה של המחזאי ז'אן אנוי הצרפתי בן זמננו. סשה דמידוב בתפקיד בלתי נשכח ציר המחזה של ז'אן אנוי הוא המקהלה, שהיא בעצם המספר המסביר לנו את הטרגדיה, את הדמויות ובעיקר את מהות החיים שהם אפסיים ומגוחכים, מכל צד ומכל פרשה שלא נסתכל עליהם. סשה דמידוב - שהוא כבר שם נרדף לבמאי יבגני אריה, ושניהם יחד הפכו לאגדה - עושה שוב תפקיד בל יישכח. מלווה בתזמורת מטורפת ומשובחת של שלושה נגנים - אורי יניב, יאיר סלוצקי ואיליה מחקיף - עם עיבודים נפלאים של אבי בנימין, מענגים אותנו עם עיבודים של מוזיקה מתוך זורבה היווני, שירים יווניים עממיים, קטעים משירים רוסיים וקטעים מיצירות טום וייטס, ההופכים במקרה הזה את הטרגדיה לפארסה, בניצוחו של דמידוב, שהטקסט שבפיו הוא דליקטס סרקסטי. "כל הסופים זהים. הסוף שלי, הסוף שלך, הסוף של זה שם, הסוף של כולנו. אבל הדרך אל הסוף - מה שנקרא 'החיים' - זה מה שמבדיל בינינו. גם ההתחלה דומה, כולנו יוצאים לעולם ובוכים, מתחילים בטרגדיה. גם הטרגדיה שלנו הערב מתחילה בטרגדיה". קנאה, תחרות, שנאה וגם אהבה כמו בכל המשפחות, גם במשפחת אדיפוס המנוח יש קנאת אחים, כמו בסיפורי התנ"ך, כמו בסיפורי החיים מאז ומעולם. תחרות בין אחים נמשכת גם אחרי שאדיפוס פס מן העולם וקריאון, הוא המלך החדש. במקביל יש תחרות נצחית בין אחיות, בין היפה והשובבה, ואי-אפשר בלי רצח והתאבדות, שנאה וקנאה, וגם אהבה ראשונה של בני 17 (אנטיגונה והיימון בן-דודה), אהבה תמימה גדושת נאמנות. מול הנאמנות ומול הרצח, חוקים שאי-אפשר לשנות והתאבדות מיותרת, הרבה טיפשות ויצרים, באווירה טרגי-קומית. אצל יבגני אריה, גם אם ראיתם עשרות הצגות שלו, מעיין הרעיונות הוויזואליים שלו, משחקי הבמה, יפתיעו אתכם שוב ושוב. המוזיקה משחקת תפקיד דומיננטי ברקע המשחק המעולה של רות רסיוק (אנטיגונה בת ה-17), סשה דמידוב הנפלא ושמואל וילוז'ני המלך הנבוך, קריאון.