מתוך כוונה להעניק

מייסדת כתב העת "עבריתון" והעורכת האחראית היא הסופרת והמשוררת שושנה ויג, ואילו העורך הראשי הוא המשורר ועורך הלשון יאיר בן-חור. וכך כותבת גברת ויג בכניסה לגיליון: "כתב העת צומח מתוך כוונה להעניק במה וחשיפה ליוצרים שלא תמיד זוכים לחשיפה, לצד כותבים מוכרים וידועים, תוך הקפדה על איכות הכתיבה. נחפש יצירות שתהיה בהן אמירה מעניינת, מבט מסקרן, פן אחר. כתב העת אינו יכול להגדיר את התפתחותו, הוא יתקיים בזכות היוצרים שיבנו ויטפחו אותו ויישארו נאמנים לו". ובהמשך: "אנו שואפים להפוך את הבמה לנגישה ולידידותית לקוראים, ועל כן הוספנו גם גרסאות דיגיטליות..." יש אמירה של כנות בהצהרות אלה, כי אכן הכותבים יעצבו בסופו של דבר את תכניו של כתב העת, כשם שאיכותם של הכותבים תקבע את רמתו. כמובן שביכולתם של העורכים לכוון את הדברים וליצור את הגדֵרות שיעמידו, את החומרים שיכללו ואת החומרים שידחו ואין ספק שכך צריך וכך יעשו. אך יש כאן גם משום רצון אמתי לבנות במה ולאו-דווקא להפיק ממנה רווחים כספיים, שאם לא כן לא הייתה מתאפשרת קריאה דיגיטלית של החומר לכל דכפין שיאות להיכנס לאתר ההוצאה ולקרוא. פרויקט כזה מתקיים מאהבת הדבר, ומהרבה אהבה. היא יודעת וגם העורך הראשי יודע, כמוני, כי הקונים הפוטנציאליים של כתבי העת השונים שקורצים לעיניים ומצויים בכל מקום יושיטו ידם אל כיסם לצורך קניית מגזינים אחרים, רכילותיים ופחותים בהרבה מבחינת התכנים, לאו-דווקא למגזין שיש בו דברי ספרות, מה גם שאינו מצוי ביניהם. אם כן זה יהיה מוגזם, לצערנו. בשונה, אולי, אם בהרבה ואם במעט מכתבי עת אחרים, ננקטה כאן גישה של נושא לכל גיליון. בעוד הגיליון הראשון הוקדש, כמעט מדרך הטבע, לנושא "התחלות", הנה בא הגיליון השני ונושאו הוא "מסכות". לא בכדי, אפוא, הופיע בימים של ערב חג הפורים. גם עטיפת הגיליון נושאת דמות צבעונית מאוד, ממוסכת תרתי מיסוכים, פרי מכחולה של ד"ר נורית צדרבוים, ואילו הנושא המתבקש על-ידי העורכים לגיליון הבא הוא "פולמוס". זה מכוֵון לעוד גיליונות שיהיו הומוגניים מבחינת נושאיהם, שיוכלו ליצור אווירה ומסגרת מכוונת לנושא אחד ולהביא את הקורא אל דלת אמותיו של אותו נושא, על פניו השונות.

רק חומרים חדשים

אך מנגד יש לדעתי הצנועה חשש שזה יכול ליצור מצב של כורח, מצב שבו יוצרים יכתבו באופן מיַדי ודחוק כדי להכניס את פרי עטם לגיליון בעל הנושא הבא. זה יכול ליצור אילוץ של יצירה ולעשותה, ואפילו אם רק במעט, מאולצת לנושא. זאת ביחוד לפי המסגרת שנקבעה, כפי שפורסם לזיכרוני בגיליון הראשון או שמא בפרסום הטרומי, כי יוכלו להיכלל בכתב העת רק חומרים חדשים, שעדיין לא נחשפו במקום אחר וזה יהיה להם פרסומם הראשון. זהו, שוב, צעד אמיץ ונכון בגישתו, שבא לומר כי אין כתב העת החדש ממחזר חומרים אלא בא לעודד יצירה ומתן במה לחומרים חדשים - אבל עם זאת סכנותיו לצדו, בצניעות וכפי שניסיתי לבטא את תחושותיי בשורות שלמעלה. אציין כי הגיליון נאה, בהיר לעין ונגיש, וכי לא נעשה חיסכון בצד החומרי. עין הקורא דורשת את הנאה והנעים וכך אכן נעשה. עוד אומר שניכר בגיליון חוסר האפליה המלא בין יוצר צעיר לבוגר, בין אלמוני למפורסם, בין שירה לפרוזה, בין מאמר חקרני לבין מסה. ככלל, אני נמנע מלהביא לכאן שמות של יוצרים כי לא אוכל להכליל את כולם, אבל בולטים בגיליון ותופשים מקום ניכר כתבות התחקיר בכל הקשור למסכות וכמובן לחג הפורים של אריאלה הירש-ישראלי. וכך היא כותבת: "המסכות עברו גלגולים רבים בתרבות האנושית עד שהגיעו לקרנבל או לחגיגת הפורים. המסכה היא הקפאה למראית עין של אלמנטים אשר בטבע נמצאים בתנועה. היא הופכת הבעה של משהו הנמצא בתנועה למשהו סטטי..." (עמ' 19). מולה, כותב ראובן שבת במסה קצרה על הסרת מסכות דווקא, דהיינו, על כך שכל ימינו אנחנו מתהלכים כמסכה ודווקא זו שבאים לעטות על הפנים היא האמת שלנו, הפנים הפנימיים שלנו, פני נפשנו. והוא עושה זאת דווקא בביטויי הסתתרות שמתקיימים בספרות, בסוגת רומן המכתבים, שם הכותב מסתתר מאחורי מכתביו ובם הוא יכול, באין רואהו, להציג עצמו כרצונו (עמ' 5). ואני מוסיף אחריו ואומר: כנראה סוגת רומן המכתבים, בגישה זו, הייתה הגרסה המוקדמת של התכתובת העלומה בין אנשים זרים ועלומים באינטרנט, ושמא גם של פרסומים ופרסומות גונבי דעת כאלה ואחרים.

הולכת שולל

ואם במסכות ובדומיהן עסקינן, יורשה לי לומר עוד, או בחשיפה ובדומיה, מי כמו אלו שכותבים, ויוצרים בכלל, שחיים בדואליות מתמשכת כאשר היצירה מתהלכת בתוכם ודמויות עושות בדמיונם מהלכים נסתרים ורק הם יודעים עליהם - מי כמוהם לחוש מצבים כאלה של היותם, במידה זו או אחרת, בזמן זה או אחר, מסתירים או נסתרים? ואיה האדם שאין לו דבר שהוא רק בינו לבין עצמו? ולפעמים נסתר אף מעצמו? הלא ה"אובייקטיבי", אפשר לומר במובן מסוים, הוא מסכתו של הסובייקטיבי. וכל זה מבלי לגעת כאן בצד הרע של אלו אנשים שהמיסוך והולכת השולל נעשו מלאכתם. ואחרי כל הדברים האלה, מובא בגיליון, בחזקת דובדבן רענן גם סיפור קצר בחשיפה ראשונה מאת נערה בכיתה יא', אופיר כהן בסיפורה "השקרן" (עמ' 13) - מי שממסך עצמו ללא מסכה כלל. איזו במה עוד אם לא במה כזאת תבוא לתת את האדמה לצמוח בה לכותבת עתידית שהנה היא בוקעת החוצה? וכדי לא לקפח את השירה מול הפרוזה וכדי לא לפקוד מקומם של משוררים, חלילה, ומבלי לפסול כהוא זה אצל אחרים, אביא שיר קצר של המשורר חיים ספטי, "ומאחורי כל המסכות רפיון הרוח", (עמ' 21): וּמֵאֲחוֹרֵי כָּל הַמַּסֵּכוֹת רִפְיוֹן הָרוּחַ, חֻלְשַׁת הַדַעַת, הַפְּשָׁרוֹת שֶׁאֵין לַהֵן קֵץ וּלְמַעַן הִשָּׂרְדותְךָ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַקָּשָׁה הַזֹּאת. הָעֲמָדוֹת הַפָּנִים מְכַסּוֹת עַל חִשּׁוּבֵי הַחֶשְׁבּוֹנוֹת, עַל הָעֶקְרוֹנוֹת הַנִּטָּשִׁים כְּחָכְמָה שֶׁאֵין לָהּ דּוֹרֵשׁ, עַל חֶדְלוֹן הָאֹמֶץ, עַל שְׁאִיפַת הַגְּבוּרָה שֶׁאֵינְךָ מְמַמְּשָׁה. בסיום הרשימה הקצרה הזאת אומר, כי בעודי כותב את הדברים הבנתי מדוע לא ניגשתי לכתוב מילים על הגיליון הראשון: ציפיתי בתוכי עד אשר יופיע גיליון שני. כי גיליון שני אינו רק מספר שתיים - גיליון שני הוא קיום הבטחה, הוכחת המשכיות ויכולת להוסיף להתקיים ולהעמיד את הבמה למה שהובטח בה. ככל שירבו הגיליונות, כך אני מאמין שכתב העת ילך ויתגבש והאמון בו יביא עוד כותבים שירצו להתבטא בו. עובדת לידתו של כתב עת חדש, נוסף, שבעיקרו שירה, לא מותירה ספק בכך שבמה כזו וכמותה נדרשות כיום. הצורך בא מן המקום של הריקות במֶה שמציעה המציאות בחנויות הספרים ואולי גם דרישות קהל הקוראים עצמו - מצב שמכתיב פרסומם של ספרי פרוזה וכמעט כלום ספרי שירה (כך גם דין דומה לסיפורים קצרים), שאין כדאיות בצדם והם נעשו, בכל מקרה, נדירים מאוד בשוק הספרים. זאת, ארשה לעצמי לומר, ככל שמספרם של כותבי השירה דווקא הולך וגדל, בוגריהן של סדנאות לכתיבה ונראה על פני הדברים שהרבה יותר לשירה, המתקיימות כמעט בכל מקום.

• "עבריתון - כתב עת אחר", גיליון 2, פברואר 2013, מייסודה של הוצאת פיוטית, 48 עמודים.

_________________