תיאטרון גשר מעלה את המחזה "החיים בשלוש גרסאות" של יסמינה רזה, בבימויו של אמיר וולף. המחזה מוצג בהאנגר של התיאטרון ברחוב אילת. יסמינה רזה היא שם-דבר בעולם המחזאות העכשווית. המחזות שלה תורגמו מצרפתית לעשרות שפות ומוצגים על במות בכל העולם ועובדו לסרטי קולנוע. בארץ ראינו כבר את "אמנות", לפחות בביצוע אחד, וכן את הסרט של רומן פולנסקי, "אלוהי הקטל" וכן בהצגה בתיאטרון בית ליסין. סיפורם של שני זוגות שנפגשים ערב אחד בסלון של אחד הזוגות על-רקע של סכסוך שאירע בין שני הילדים שלהם בגילאי עשר, בבית הספר. יסמינה רזה, 54, היא בתם של הורים יהודיים ממוצא פרסי והונגרי, חיה בפריס, אם לבן ולבת, וכותבת בצרפתית. היא רואה את עצמה כאזרחית העולם - בין השאר בגלל ההיסטוריה של משפחת אביה העתיקה והמפוזרת בכל העולם - שגרה בפריס "במקרה". רזה למדה משחק והייתה שחקנית בתיאטרון לפני שהחלה לכתוב מחזות מצליחים ורומנים. את המחזה "החיים בשלוש גרסאות" כתבה בשנת 2000 וההצגה הראשונה עלתה בתיאטרון אנטואן בפריס. הרומן האחרון של יסמינה רזה, אחד מתוך שישה, "שחר, ערב או לילה" נכתב בעקבות מסע שלה יחד עם ניקולא סרקוזי שהיה נשיא צרפת הקודם, במהלך הקמפיין שלו לנשיאות. שלוש גרסאות לסיפור אחד גם במחזה זה של יסמינה רזה משתתפים שני זוגות נשואים, כמו במחזה "אלוהי הקטל". הזוג הובר ואינס (שמות פרטיים צרפתיים אופייניים למעמד הבינוני הישן והשמרני) באים להתארח אצל הנרי וסוניה, בערב, בסלון. שני הגברים עובדים באותה חברה כאשר דרגתו של הובר גבוהה מזו של הנרי המדשדש אחרי ההצלחה שדי בורחת ממנו. אשתו היפה של הובר היא בורגנית ש"לא עושה כלום" בחיים מלבד לגדל ילדים, אבל מגיבה על העלבונות של בעלה המתנשא. הנרי וסוניה הם זוג קצת "זרוק", אוהב, יחסית, רבים זה עם זו בכמות ממוצעת בעיקר על ענייני חינוך הילד המעצבן שלהם. הקהל צופה בשלוש פגישות של אותה סיטואציה בדיוק, עם טקסטים ונתונים דומים. גרסה אחת מהשלוש מצולמת כסרט ומוקרנת על הבמה. לכל גרסה יש את התפתחות היחסים בין שני הגברים, כולל החיזורים ההדדיים בין כל גבר מזוג אחד, עם האישה מהזוג האחר. יש את העלבונות ההדדיים, העלבונות והעקיצות האישיים, ההתנשאות, ההתרפסות. תמיד הובר המתנשא מול הנרי המלא בפחדים וברגשי נחיתות, סוניה שהיא "רוח חופשייה" לעומת אינס הכנועה ש"יודעת את מקומה" אך מתקוממת. הגרסה הראשונה והאחרונה היא משחק על הבמה והגרסה האמצעית היא סרט מצולם. אותם האירועים, אבל אחרת. סוג של דלתות מסתובבות, של אותו הדבר אבל אחרת, קצת אחרת, ממש אחרת. מגרסה לגרסה העניין על הבמה ובמוחו של הצופה מתחמם לו. ארבעת השחקנים: יובל ינאי (הובר), נטע שפיגלמן (אינס), גלעד קלטר (אנרי) ונועה קולר (סוניה) משחקים לעילא. מידה נכונה של קומדיה ודרמה, קלאסיקה ותיאטרון בן-זמננו, עם "טייפ קסטינג" מצוין, קצב תזזיתי, נוכחות בימתית חזקה בפרט לשתי הנשים והשחקן יובל ינאי. שילוב מוצלח של תיאטרון מצולם ותיאטרון "רגיל". התפאורה והתלבושות יעילות. הבימוי מלא קצב כנדרש. הערה על האנגר גשר, אכסניה נספחת לתיאטרון גשר כבר ראיתי בתיאטרון לפחות שש הצגות שונות במהלך כשש שנים, של מחזות ישראלים ובינלאומיים, עם תפאורה מינימליסטית וביצועים מעניינים ביותר. כמוני, אוהבי תיאטרון מגיעים לצפות בתיאטרון ובהצגות הטובות של ההאנגר. בכל פעם מחדש אני נדהמת מעליבותו של ההאנגר. נכון שאפשר מדי פעם לראות הצגה בהיכל לא מפואר ולא משופץ, אבל עליבותו ומוזנחותו של האנגר זה במשך שנים לא מובנת. האם העירייה או משרד התרבות או ידידי התיאטרון או השד יודע מי, לא ימצאו לעולם תקציב צנוע לשפץ את ההאנגר הצנוע ולהפוך אותו לאכסניה נוחה קצת יותר ומוזנחת פחות? מה צריך לקרות כדי שזה יתרחש?