מבחינת המישור הפוליטי, יש כאן בעיה. כעם שהגיע לתקומה לאחר אלפיים שנות גלות שכללו טבח בלתי פוסק ובסופן - כליה במשרפות של כמעט חצי העם - הרי כעת, לאחר שחזר מהאפר כעוף החול לאדמה החרבה שהשאיר כאן במאה הראשונה לספירה, ומצא אותה כשהיתה, והפריח את השממה בדם המתנחלים הראשונים מסוף המאה ה-19 (מה שהביא בעקבות השינוי המדהים להגירת המוני ערבים מכל הארצות שסביב לנו, כדי ליהנות גם הם מהפריחה); וכעת, כשאנו רוצים לשבת בשלווה איש תחת גפנו ותאנתו - עלינו להתמודד עם התנכלויות ורציחות ופיגועים בלתי פוסקים מצד הערבים שהחלו להמציא את עצמם כבעלי הארץ שלנו, ומכנים את עצמם "פלשתינים", תוך שימוש בשם שהאנגלים נתנו לארץ כשכבשו אותה ב-1917 - פלשתינה ארץ ישראל. מה שמרתיח ומעורר סלידה, הם רגשות האשמה של חלק מהיהודים תושבי הארץ, המתנצלים חזור ושוב על עצם קיומם כאן, בפני הערבים ה"מסכנים”, ה"מנוצלים", שאנו מתעללים בהם כביכול. מהעולה מההצגה "צרים" שמשמעותה שונאים, היא השנאה העצמית של חלק בתוכנו כלפי עצמם, מול הראייה האידיאליסטית-מיסטית שלהם את הערבים - מה שמזכיר את האידיאליזציה של דמות הערבי באמנות הישראלית בתחילת המאה העשרים. הדמויות של הערביות הענוגות בציורי אנה טיכו, ראובן ונחום גוטמן, השירים רוויי הערגה למזרח ולכל סממניו (הלך רוח ששרר גם בתרבויות האנגלית והאמריקנית שהביאו לארץ ישראל אישים, אמנים כמו רוברטס ואחרים, וסופרים כמו מרק טוויין, שתיארו ביצירותיהם ארץ חרבה עם מתי מעט ערבים "ציוריים”. כמו הסיפורים האידיליים של אליעזר שמאלי). דמות השוטרים והחיילים הישראלים כפי שהיא מצטיירת במחזה "צרים" היא של נוגשים, מתעללים ורוצחים ילדים חפים מפשע. ההגזמה והתיעוב שהיא מעוררת, אינם מרכיב חיוני דיו כדי ליצור דרמה. הדרמה במחזה מצויה במתח המיני הסמוי המצוי בין האישה שבעלה נסע והשאיר אותה לבדה בכפר מרוחק, כשפועל בניין ובנו אמורים לשפץ את הבית של הזוג, לבין הפועל הטעון בניסיון, חוכמה וגבריות. והדרמה ממשיכה ומתעצמת כשהפועל, שהגיע מ"הדלתא" (הכוונה לשפך הירדן), מציע לאישה להרוס את כל הקירות ולבנות משהו חדש, כאילו מלא תקווה במרחב שלו. האישה מתפתה, והפועל מתחיל במלאכתו הנאמנה, שרק בסוף מתגלה העוקץ, והסיבה שלו להרוס הכל. הדרמה מתעצמת לקראת הסוף, כשהבעל חוזר במפתיע. אך דווקא כאן נעוץ מקור חולשתה במחזה. הרצח שקורה - סיבתו אינה אמינה והגיונית. חרף משחקם המצוין של השחקנים, ובימויו של עודד קוטלר המנוסה, הרי אליה וקוץ בה. ההסתבכות בפוליטיקה המעוותת עובדות, נוטלת מהמחזה את תמצית הדרמה שבו, ולכן הוא לוקה בחסר. אמנות אינה יכולה להתבסס על היותה מכשיר פוליטי בלבד. הדרמה חייבת להיות מרכז הליבה: הגיונית, אלא אם כן היא מטורפת והזויה - כי במטורפים עסקינן. ויש מקרים כאלה, כמו ב"קן הקוקיה", שם הקהל נסחף בדרמת בית המשוגעים וחוזה במעדן תיאטרלי. השחקן האולטימטיבי גיל פרנק גיל פרנק כפועל הזר המגיע לביתם של הזוג, שחקן בשל, מקרין שררה, גם אם מופנמת, עם רקורד עשיר בתפקידים הכי דרמטיים שאפשר (כמו ב"הורדוס", "המלט", "ריצ'רד השני" ו"ריצ'רד השלישי", וב"האב"), הוא השחקן האולטימטיבי לתפקיד. כאנטי-טיפוס של הערבי המצוי, הוא מתואר כאן כמהנדס בניין שעובד כפועל, רודה בבנו הבכור (מוטי לוגסי - שעושה נפלא את תפקיד הנער), לא מתפתה לעגבי בעלת הבית, ונחוש להגשים את מטרתו לנקום. נטלי עטיה, בהופעה אולי ראשונה על הבמה, מגלה יכולת דרמטית מעולה ובעלת נכס מכובד - קול נפלא וחזק, רק שמרוב התרגשות היא בולעת לעיתים את המילים. הזמן הקצר של ההצגה, שעה ורבע, לא מותיר כניסה לפרטים רבים ולעומק התפתחות הרגשות בין הדמויות. אך היא מצליחה להגדיר את שינוי רגשותיה מפחד וחשש מהימצאותה לבד עם שני פועלים זרים, ליחס חם ואוהד כלפיהם, במיוחד כלפי הילד המפוחד מאביו. מוטי לוגסי הופך לעינינו מילד אילם מפחד שאביו מאיים לרוצץ את ראשו בכל שנייה - לנער מתבגר באישיותו, החפץ לדבוק בתרבות המערבית אליה נחשף במהלך השיפוץ. ולו גם במחיר התבדלות מאביו. לוגסי ראוי לציון לשבח על משחקו הרגיש והמכמיר. לעומת זאת, תפקידו של ערן איוניר כבעל הנוסע בתחילת המחזה וחוזר לסופו, תרתי משמע, תפקידו לא משאיר לו חלק מרשים דיו. אך בכל מקרה - המחזה נע בין שני הצירים העיקריים - האישה והפועל. עוד שמן למדורה הבוערת בלאו הכי מבחינה דרמטית, סיום המחזה לא מגובש דיו, לא הגיוני בכלל, ומוריד את עוצמת הדרמה שהתחוללה עד כמעט לסופו וממסמס אותה, וחבל. לסיכום: מחזה מעורר מחשבות מטרידות, שמתאים אולי להלך הרוח של הסרט שהיה מועמד לאוסקר לסרט הדוקומנטרי, שגם הוא הציג את חיילינו כרוצחים ומתעללים, פוגם במציאות ומשבש את תיאורה בתירוץ היותו "דוקומנטרי", וגורם נזק עצום לתדמית של היהודי השנוא בלאו הכי, ורק שופך שמן למדורה. השימוש בפוליטיזציה משבש את הערך האמנותי, והסוף של המחזה יוצא נפסד. ומילה טובה על אולם תיאטרון אנסמבל הרצליה: הלוואי שכל האולמות בארץ היו מעוצבים במתכונת שלו. עם מרווח הגיוני בין ברכי הצופים לשורה שלפניהם, מבלי לצאת עם כיווץ ברגליים כמו בתיאטרונים מפוארים אחרים בתל אביב, שהיה צריך לשפר בהם את מרחב המחיה של הצופים, כדי למזער נזקי גוף. באולם כמו של הרצליה, נהנים מכל הצגה. עם חניון חינם ממול התיאטרון, בית-קפה מקסים צמוד אליו - מה עוד אפשר לדרוש? רק שיצליחו וישרדו.