אין ספק, שסדרת המחזות המשובחים שתיאטרון באר שבע העלה בשנים האחרונות עשוהו לעומד בראש רשימת התיאטרונים המשובחים ביותר שלנו - לצד "הקאמרי" ו"בית לסין". ברשימת השחקנים שלהם - מצויים הטובים ביותר. הבימאים, היוצרים וההנהלה האמנותית החדשה והרעננה של שמוליק יפרח ורפי ניב - עושים את המלאכה. סיפורה של איפיגניה מזכיר במשהו את סיפורה של בת יפתח. הקרבת הבת האהובה לאל כסיבה להצליח במלחמה - עולה בשני המקרים גם יחד.המלך אגממנון, נבחר לעמוד בראש צי של 1000 אניות צבא יוון, שהוחלט שתצאנה למלחמה בטרויה העשירה שבאסיה הקטנה (כיום טורקיה, אז- יוון). אך בגלל יוהרתו של אגממנון, שהתרברב שהוא קלע יותר טוב מאלת הציד והמלחמה ארטמיס - גרמה לה ליצור רוחות כנגד כיוון הנסיעה של היוונים. האניות לא זזו, עד שדרישת ארטמיס התמלאה - לקבל את בתו האהובה של אגממנון כקורבן, כזבח. ההצגה המתרחשת במקום אחד, בדבקות לכלל הקלאסי של אחדות המקום, הזמן והמעשה - ממחישה לקהל מהי אהבת אם, לעומת התלבטות האב - האם שומה עליו להקריב את בתו תמורת ההצלחה במלחמה - או שלא להקריבה, ולאבד את מיקומו בצמרת המימשל היווני אז. האב (אמיר קריאף, הזכור מ”הצמה של אבא” בקאמרי ומ”מונטה קריסטו” בבאר שבע) נתון בסערת רגשות אמיתית. לצידו, מרגיע אותו המשרת הותיק הזקן (ניר מנקי, שעושה במקביל תפקיד מרשים ב"גפרית וצרי" בת' "תמונע") . מולו - ניצב אחיו, המלך מנלאוס, שאשתו הלנה היפה נטשה אותו ועברה לאהובה פאריס, נסיך טרויה. ומנלאוס הוא הקטליזטור לרעיון המלחמה, שהייתה מתרחשת בין כה וכה, בגלל שיוון לטשה עיניה לזהב טרויה. מנלאוס, (נמרוד ברגמן המצוין, שחקן בעל-רקע דרמטי קלאסי ושייכספירי עשיר ב"קאמרי") הוא שממריץ את אחיו להקריב את בתו, כדי שצי יוון יצא לטרויה לחלץ משם את הלנה היפה. בהמשך -לאחר תגובתם של קליטנמנסטרה ואכילס, הוא חוזר בו מדרישתו, אך הזרע כבר נבט בלב אגממנון, ואת הרע אין להשיב. התאווה להישג הצבאי והשליטה - גורמים לאגממנון שלא לשוב בו מהחלטתו האכזרית. לאשתו, המלכה קליטמנסרה הוא משקר, אינו מספר לה על תוכניתו להעלות את הבת כקרבן, וכדי להביאה למחנה הצבא שמצפה לרוח הטובה כדי להפליג, הוא שולח לה מכתב שתבוא עם הבת אליו מהבית, כי הוא מתכוון להשיא אותה לגיבור יוון - אכילס. שירי גולן, בסצינה בה מתגלה לה האמת, וכשהיא זועקת להציל את הנערה מהגורל המר שאביה גזר עליה - נותנת את השואו הטוב ביותר בקריירה העשירה שלה, במשחק נוקב וקורע לב. זאת - בנוסף לאצילות שדמותה המלכותית מלאה בה, וכל זיע של כף ידה מדבר, הרי שהיא הלב של ההצגה. מי שמפתיע ביותר בהופעתו הוא אלדד פריבס כאכילס. גם הוא- מדגים שליטה מרהיבה בתנועות גופו, כששפת הגוף שלו מרשימה לא פחות ממשחקו המהוקצע והמרשים וממידברו הברור. זהו שחקן שציונו "אבסלנס", וזו חוויה לצפות במשחקו. כך גם מרהיבה במשחקה ובשירתה הנפלאה מיכל וינברג (הזכורה מתפקידיה במשך שנים בתיאטרון גשר ולאחרונה ב”מיי ג'רוזלם” בת' תמונע). קולה הוא כלי נפלא לצד יכולת משחקה - כאן, כראש המקהלה. התגלית השניה במחזה היא הבוגרת הטריה של ניסן נתיב - גלוריה בס המתוקה כאיפיגניה, בהופעת בכורה על הבמה המקצועית. תפקידה לא גדול, אך היא עושה אותו במלוא הרגש כיאות, וזוכה לאמפטיה מוחלטת. כך גם מרשימה המקהלה, שבטרגדיה היוונית נהוג שהיא שמספרת לקהל על המתרחש מחוץ לחלל המוצג על הבימה , שמעשי רצח לא נראים עליה, אלא רק מסופרים. בהפקה חדשה זו בחר הבימאי גדי רול, לשעבר מנהל ת' באר שבע, לקבע את הסיפור בתקופה מודרנית, תוך שימוש בחליפות מחויטות ושמלות ערב מהממות שעוטה שירי גולן, כשעדת צלמים ועיתונאים מלווה את המתרחש אצל המלך ומשפחתו - כמו כל הפפרצי בימינו. חשיבותם היא בכך, שבעצם נוכחותם התמידית בהתרחשויות, והיותם מתעדים הכל - הם מהווים את הגורם המסית את המלך להמשיך בתוכניתו - פן "מה יגידו?”, כמו בימינו. שילוב המשחק המעולה, המחול ש"התקשורת" נסחפת אליו, והשירה של מיכל וינברג - נוסכים ניחוח אחר, מרענן וחדשני במחזה של אאוריפידס. דבר שאינו מפחית מהדרמה - העזה כתמיד ועוד יותר - ולא מאבדת מעוצמתה כלל. לעזרתו של הבימאי הכה מקורי גדי רול עומדים תרגומו הרענן של אהרון שבתאי, המוזיקה המקורית והעיבודים משובבי הנפש של אלדד לידור, צילומי הוידיאו על מסכי הטלוויזיה ועל כל גודל הרקע, עיצוב השיער המרהיב שעוצב לשירי גולן, ובקיצור: הצגה מושקעת בשחקנים, במשחק, ביוצרים ובכל פרט. אלא שתיאטרון באר שבע ראוי לו להציג באולמות יותר תקינים מאשר באודיטוריום דוהל התל אביבי. ראוי היה שהקאמרי או הבימה יעניקו לו אולם להופעות באזורנו, כמו האולם המרהיב שלו בבאר שבע. ולו רק כדי שהקהל יוכל לשמוע את הטקסט הנפלא (במהירות סבירה הנקלטת באוזן, ולא בשטף מלל בלתי מובן)ולא יצטרך להסתפק רק במשחק, בצילומים וברגעים בהם השחקנים מדברים למיקרופון. הצגה שהיא פנינה קלאסית בלבוש מודרני, בביצוע מצוין כמו יין משובח.