האגדה מספרת, שהאורקל בדלפי ניבא למלך לאיוס, שהבן שיוולד לו וליוקסטה רעיתו ירצח אותו, ינשא לאמו וישכב עימה. מחשש שהנבואה תתממש, (עשה כמעשה כרונוס,אביו של צאוס, שהיה בולע את תינוקיו) - ציווה לאיוס על שליחו להמית את בנו התינוק בן 3 הימים. אך השליח לא עשה זאת, ומסר את התינוק למלך בעיר אחרת, שם גדל אדיפוס כנסיך. בהמשך, במסעו לכיוון תבי, נתקל אדיפוס בכרכרה עם אנשים שהתגרו בו ואיימו על חייו, ובתגובה - הרג את כולם,מבלי לדעת מיהם ושביניהם היה לאיוס. כשהגיע לתבי, התחתן עם האלמנה, יוקסטה, הלא היא אמו, וזכה במלוכה. כשמגפה פרצה בעיר ואיימה לחסל את אוכלוסיתה, קרא אדיפוס לנביא מדלפי, וביקש את עצתו. הלה גילה לו לאחר ויכוח עמוק, שהוא הרוצח ועליו להסתלק מהעיר כדי למחות את הפשע שנעשה בה.
כבר לפני 2500 שנה הגיעה יוון לשיאים של פריחה תרבותית כמוה לא הייתה בחלד למשך עוד אלפיים שנה - בתיאטרון, בשירה ובאמנות. פסלים כמו של גדול הפסלים של יוון, לא היו מאז ועד היום; כך גם שירה כמו של הומרוס, פילוסופים כמו אריסטו וסוקרטס, מדענים כמו ארכימדס - שהיו שיא התרבות העולמית. וכעת, על בימות התיאטרון בישראל, פורחות הצגות המבוססות על מבחר הטרגדיות של אוריפידס, אייסכלוס וסופוקלס. לראיה - "אנטי(גונה)” המצוינת בת' גשר. כך גם הצגת אדיפוס בתיאטרון פסיק, מעניקה חוויה שהצלחתה מעוגנת בבימויו הנפלא של שמואל הדג'ס, ממיסדי תיאטרון פסיק ב-1997, וכן על משחק מדהים של אסי שמעוני כמלך המיוסר, שעיוור את עיניו ונטש את כסאו ועירו כעונש עצמי; על משחקם של תמר שגיא כיוקסטה, עוזי ביטון כקריאון (שאת דמותו פוגשים שוב ב"אנטיגונה" כמלך של תבי), את רמי בן-גור המרגש בדמות הנביא הזקן, את רוזי ריצ'מן שמלבד תפקידה כמקהלה, המספרת ומבהירה את הרקע לאירועים, היא גם נוטלת חלק בהבעת דעתה על הנושאים הכה כבדים הנתונים בשאלה; על גיא דורון המרשים כרועה, וכן ערן קראוס כרועה השני. כל השחקנים ראוים לציון 10.
עיצוב התלבושות של רקפת לוי הינו מעשה אמנות יצירתי, שכמותו לא פוגשים על הבימות בדרך כלל. ממש מלאכת מחשבת. היא גם יצרה חללים שונים על הבימה תוך הזזת האלמנטים העיצוביים של המוטות עם מסכות האלים-החיות היפהפיות שיצרה יערה כוכבי. וכך, ע"י הזזתם בלבד, משתנה החלל ומיקומו, וכן האוירה. המוזיקה הכה מקורית של יאיר סרי שמהווה קול נוסף במחזה, האיפור האכספרסיבי שכה מרשים של אריאלה מסיקה, נוסכים בדמויות את האופי והגיל הנדרשים, ומדגישים את האישיות והאופי של כל דמות; הכוריאוגרפיה של אביב איבגי מעשירה את המתרחש גם היא, וכל אלה הם כתצריף מלוכד ומושלם של המחשת יצירתו המיתולוגית והקלאסית של סופוקלס.
חובה לציין לשבח את הדיקציה הכה ברורה של כל השחקנים - שבולטת על-רקע הנהוג כיום לבלוע את המילים עד כי הקהל מחמיץ את הטקסט לעיתים. מה שקורה על הבימות אך גם ברדיו ובטלוויזיה. על כך הם ראויים לשבח והלל.
הצגת אדיפוס היא מעדן תיאטרלי נדיר, משובח וראוי לכל המחמאות. תיאטרון פסיק הירושלמי מגיח לעיתים לתל אביב, והפעם, הסתייע הדבר בזכות עזרתה של
ציפי פינס, שהעניקה להם את האולם של "בית לסין" בדיזנגוף, ועל כך תבוא על הברכה. מה שמזכיר את הימים שתיאטרון חיפה היה מגיע לת"א ומציג ב"קאמרי", שלחלופין היה מופיע בחיפה, ובדומה לכך נהגו כל התיאטרונים הרפרטואריים להתחלף ביניהם, וכך כולם ובכל הארץ זכו להינות מהצגות המובחרות ביותר. איפה הימים הללו?
