ב-4 באוגוסט 1920 נפל דבר בתולדות ביקורת העיתונות בארצות-הברית: המגזין האמריקני "ניו-ריפבליק" פירסם באותו יום מוסף מיוחד, שהוקדש כולו למאמר אחד. תחת הכותרת "מבחן החדשות", ועל פני 42 עמודים, בחנו שני מחבריו, וולטר ליפמן וצ'רלס מרץ', את הדרך שבה סיקר ה"ניו-יורק טיימס" את המהפכה הקומוניסטית ברוסיה במשך שלוש שנים, ממרס 1917 ועד מרץ 1920.
השניים העבירו זכוכית מגדלת על פני הכותרות, הידיעות והפרשנויות שעסקו בתריסר אירועים מרכזיים במהפכה שהרעישה את העולם. ניתוח התוכן המדוקדק הוביל למסקנה חד-משמעית באשר לתפקודו של העיתון: "מנקודת המבט של עיתונאות מקצועית, הדיווח על המהפכה ברוסיה היה לא פחות מאסון".
במה חטא ה"טיימס"? בראש וראשונה בהטיית העובדות בהתאם לנטיות לבם של העורכים והכתבים, בעיקר זו של שליחי העיתון לרוסיה, שגילו אהדה למהפכנים. משום כך אימצו, ללא היסוס וללא בדיקה, הערכות מצב של גורמים שהיו מעורבים במאבק בתוככי רוסיה וסיפקו אותן לעולם כאילו היו עובדות מוצקות. התוצאה הייתה כמעט תמיד מטעה, כתבו ליפמן ומרץ', וחדשות שגויות גרועות יותר מאשר העדר דיווח.
המחברים הדגישו כי דווקא בשל מעמדו של ה"טיימס", מהטובים בעיתוני אמריקה, יש חשיבות רבה להצבעה על הכשלים. התופעות שגילו בעיתון, כך הדגישו, מאפיינות כמעט את כל מתחריו. בכולם ניכרים סטנדרטים מקצועיים לקויים והעדר אכיפה של כללי העבודה הראויים לאיסוף מידע, אימותו וכתיבתו.
פקיד בכיר 93 שנה חלפו מאז ראה המאמר אור. מאז באו לעולם הרדיו, הטלוויזיה והאינטרנט. הסביבה התקשורתית השתנתה לבלי הכר, אבל אפשר לשוב ולפרסם אותו גם היום. כשלי הדיווח החדשותי לא נעלמו. תמהיל בעייתי של עובדות ודעות הוא חיזיון נפוץ גם במאה ה-21; אימוץ מידע שמוסר גורם אינטרסנטי כאילו היה עובדה, ללא ייחוס למקור, הוא עניין יומיומי, וגם טכניקת הייחוס של מידע למקורות אנונימיים רווחת עד מאוד.
על השיטה הזו, של ייחוס מידע ל"פקידים במשרד החוץ", "מקורות ממשלתיים" ו"גורמים מוסמכים", כתבו אז שני המבקרים: "כל אחד יכול להסתתר מאחורי ביטויים כאלה. פקיד זוטר, שיחה ליד שולחן ארוחת ערב, שמועה בלובי של מלון, שיחת היכרות מקרית או אפילו יחצן בתשלום". דיווחים כאלה מותירים את העורכים, כמו את הקוראים, נתונים לחסדיהם של בעלי דעה שאין דרך לבדוק אותם. גם ב-2013 תקפה דרישתם: "הגיעה העת שכתבים יטרחו לזהות את המקורות באופן שיעניק לקוראים יכולת להעריך את אופי המידע".
שנתיים אחרי פרסום המאמר יצא לאור ספרו של ליפמן "דעת קהל", טקסט שנחשב לפורץ דרך בתחום חקר התקשורת. ליפמן עצמו היה במרוצת חייו גם יועץ לנשיא, פילוסוף פוליטי ובעיקר אחד מבעלי הטור הבולטים בעיתונות האמריקנית. ב"דעת הקהל" בחן והציג את האופנים שבהם העיתונות מייצרת את ייצוגיה של המציאות. היא עושה זאת, בין היתר, באמצעות ה"תמונות בראש" של עיתונאים וקוראים כאחד, בסיוע סטריאוטיפים, וגם בהשפעת מניפולציות תעמולתיות - "ספינים", בלשון העכשווית. כל אלה מציגים לצרכן התקשורת תמונת עולם מעוותת, המסכנת את הדמוקרטיה.
העסק של עיתון עם כל חשיבותו העצומה ותרומתו לביקורת העיתונות ולחקר התקשורת, ליפמן לא היה הראשון שזיהה את הצורך לפקוח עין גם על כלבי השמירה של הדמוקרטיה. ניצנים ראשונים של ביקורת עיתונות נראו כבר באמצע המאה ה-19. באותן שנים החלו "עיתוני הפני" החדשותיים לדחוק את עיתוני המפלגות הדעתניים והתעמולתיים, שראו בקורא בעיקר בוחר בפוטנציה. אלא שלאחר שנים אחדות התברר כי השמחה על צמצום כוחם של הפוליטיקאים בתחום התקשורת הייתה מוקדמת: העיתונות הפופולרית הרבתה לדווח על פשעים ואירועים החורגים מהסדר הציבורי הראוי, והיו מי שחששו כי הדבר מעודד עבריינות.
בעבודת דוקטורט שכתבה באחרונה קובעת החוקרת הלבנונית-אמריקנית יסמין טארק דאבוס כי בעשורים האחרונים של המאה ה-19 ניכרו בכתבות שפורסמו אז על העיתונות האמריקנית שתי מגמות מקבילות. האחת התאפיינה בהתפעמות מהתפתחותה המקצועית של העיתונאות המבוססת על חדשות, שסיפקה לאזרחים עובדות ותרמה בכך לחיזוק הדמוקרטיה. אולם במקביל התפתחה גם מגמה אחרת, שעיקרה היה ביקורת על עיתונות זו. בעיקר ככל ש"העיתונות הצהובה", הסנסציונית, תפסה מקום מרכזי ברחובות ניו-יורק וערים אחרות.
המאבק העז בין עיתונים והמירוץ להגברת התפוצה הטרידו את המבקרים. כמה מהם התריעו ש"זוהמה" דוחקת עניינים חשובים. היו אף מי שראו בפרסום תצלומים עלבון לקורא המשכיל. מתייחסים אלינו כמו אל תינוקות, כתב אחד המבקרים, כאילו שאיננו יודעים לקרוא.
זו הייתה גם התקופה שבה החלו מבקרי העיתונות לזהות את התערבותם הגסה של בעלי העיתונים בתכנים העיתונאיים, בניסיון לקדם את עסקיהם. מו"לים רבים, כך נטען, כרתו בריתות עם המפרסמים הגדולים, בעיקר בעלים של בתי כל-בו, ונענו לעתים קרובות מדי לבקשותיהם של האחרונים להבטיח שהסיקור החדשותי יקדם את האינטרסים שלהם. הביזנס איים לרמוס את חופש העיתונות.
מי שביקש באותם ימים להבין מה מניע את גלגלי העיתונות יכול היה למצוא זאת בתחקירים שפורסמו בשבועונים וירחונים שבהם החלה להתפתח באותן שנים העיתונות החוקרת. תחקירני התקופה, שכונו אז "גורפי האשפה" (muckrakers), לא הסתפקו בחשיפת מעללי "הברונים השודדים", הטייקונים רוקפלר, מלון, קרנגי ואחרים, אלא עסקו גם בעיתונות עצמה.
לינקולן סטפנס תיעד במגזין "מקלור" באוקטובר 1897 פגישה בין בוסים של עיתונים שדיברו על מיתוג, תמחור, רווחים, תפוצה ופרסום. אף לא מלה על מדיניות ציבורית או דמוקרטיה. כתבתו, "העסק של עיתון", חשפה לראשונה את המנגנון העסקי המסועף המניע את גלגלי העיתון ומשפיע על תוכנו. תחקירן נודע אחר באותם ימים, ויל אירווין, הציג במגזין "קוליירס" את הדרך שבה הצליחו מפרסמים גדולים להטות את הסיקור החדשותי בעיתוניה של בוסטון.
דמוקרטיה מורדמת עד כמה מתקשים העיתונים למלא את תפקידם בקידום הדמוקרטיה על-ידי אספקת מידע עצמאי ומהימן על החיים הציבוריים התברר במהלך מלחמת העולם הראשונה. מעתה לא רק הטייקונים, המו"לים והמפרסמים איימו על חופש העיתונות, אלא גם תועמלני הממשלה.
הנשיא וודרו וילסון, שביקש להעניק לאירופה לא רק שלום, אלא גם חירות ודמוקרטיה, פעל בכיוון הפוך מבית. הוא הקים את "הוועדה למידע ציבורי", CPI, שניהלה מתקפת תעמולה נרחבת. כרזות, תצלומים, עלונים, נאומים, פרסומות, סרטים ותערוכות נועדו להחדיר לציבור האמריקני את מטרות המלחמה, להרים את המורל ולקדם גיוס לצבא ורכישת אגרות למימון המאמץ המלחמתי.
רשמית לא הונהגה צנזורה בארצות-הברית, אבל עורכי העיתונים נדרשו להתייעץ עם גוף ההסברה בכל הקשור לנושאים צבאיים, והמנגנון הממשלתי טיפטף לתקשורת תעמולה אנטי-גרמנית חריפה. במקביל הועבר בקונגרס חוק שאסר לפרסם כל דבר שעלול להתפרש כהשמצה או פגיעה בממשל האמריקני, בנשיא, בדגל ובסמלים לאומיים אחרים.
רק מו"לים ועיתונאים אחדים העזו למחות נגד החוק הדרקוני, אף שהייתה בו פגיעה חמורה בחופש הביטוי המעוגן בתיקון הראשון לחוקה. במגזין "אאוטלוק" הזכיר אחד הכותבים: "עובדי המדינה הם משרתי הציבור - והציבור רשאי על כן להיות חופשי למתוח ביקורת על משרתיו". ואחר הזהיר: "דמוקרטיה ללא מידע היא דמוקרטיה מורדמת".
כשהסתיימה המלחמה החלה להתפתח ההכרה כי עיתונות המניחה לסוכני השלטון, כמו גם לבעלי ההון, להתערב בתכניה חוטאת לתפקידה. האתגר המקצועי שבפניו ניצבו העיתונאים נעשה מורכב עוד יותר, כאשר בשנים אלה התעצם כוחם של אנשי יחסי-ציבור. אלה פיתחו טכניקות חדשות שנועדו להלעיט את העיתונות במידע שנועד לשרת את האינטרסים של לקוחותיהם.
העיתונאי-חוקר והסופר הסוציאליסטי אפטון סינקלייר תקף את העיתונות: האמת נפלה קורבן לקפיטליזם, האשים סינקלייר, והעיתונאים הזנו את עצמם בשירות "אימפריית העסקים".
עיתונאי, אסטרולוג, אלכימאי במהלך המאה ה-20 הפכה ביקורת העיתונות לחלק בלתי נפרד ממפת התקשורת. ב-1961 נוסד בניו-יורק אחד מכתבי-העת הראשונים שהוקדש לנושא זה, ה"קולומביה ג'ורנליזם ריביו", היוצא לאור במסגרת בית-הספר לעיתונאות של אוניברסיטת קולומביה. עלינו להבטיח, נכתב בגיליון הראשון, שהעיתונות של ימינו תוכל להתמודד כראוי עם אתגרי התקופה. לפני שנתיים, כאשר חגג כתב-העת את יובלו, כתב העורך מייק הויט: עם השנים האתגרים נעשו רק סבוכים יותר ויותר.
ספק אם העיתונאים עצמם משכילים עתה להתמודד טוב יותר עם אתגרי התקשורת החדשה, אבל מה שברור הוא שרבים מהם עדיין מתקשים לעמוד מול הביקורת. יסמין טארק דאבוס הביאה במחקרה התבטאות חיובית נדירה של עורך עיתון. "יבורכו מבקרי העיתונות", הכריז העורך, פול בלמי, שהיה ב-1924 נשיא האגודה האמריקנית. אך לא רבים מעמיתיו למקצוע היו שותפים מאז ועד היום לאמירה זו. יש בהם הרואים בביקורת כוונות זדון, ויש המאשימים את המבקרים ב"פגיעה בחופש הביטוי".
על הצורך לעמוד למבחן הציבור כתבו ב-1920 ליפמן ומרץ': "עיתון גדול הוא מוסד המעניק שירות לציבור. מעמדו בחיים הציבוריים חשוב לא פחות מזה של מערכת החינוך, מהכנסייה או מגופי הממשלה - והוא ראוי לעמוד לביקורת לא פחות מהם".
זה אינו הציטוט היחיד מהמאמר ההוא שאפשר - ואף ראוי - למחזר גם היום. "כתבים מסוימים הם בלתי אמינים לחלוטין, משום שאהדתם לצד מסוים מעורבת עמוק בדיווחים שלהם [...] עבודת הכתב היא אחד העיסוקים הקשים ביותר, מקצוע התובע מומחיות ולימוד רציני [...] אנשים שלא הוכשרו כיאות עלולים להטעות בצורה חמורה אומה שלמה".
וגם זה: "נוצר מצב שבו אזרחים מקבלים מידע מעיתונאים שאינם מועילים יותר מאשר אסטרולוגים או אלכימאים".
