בשנים האחרונות התרענו כאן רבות מפני "גנבי הקרדיטים". המדובר בעיתונאים-פרשנים המוסרים לקוראים-צופים-מאזינים דיווח מטעה, במגמה ליצור אצלם את הרושם כאילו מוגש-נחשף בפניהם, לראשונה, מידע בלעדי, בעוד שהאמת פשוטה: המידע נחשף קודם לכן בכלי תקשורת אחר, על-ידי עיתונאי אחר.
כך אירע ביום שבת. העיתונאי
גידי וייץ פרסם ביום שבת בשעה 14:53 ידיעה באתר
הארץ (ראו בהמשך. הידיעה פורסמה גם באתר דה-מארקר), ובפתיח שבה נאמר:
- כשבע שנים וחצי לאחר שברח מישראל, צפוי ביממה הקרובה השופט לשעבר דן כהן – החשוד בקבלת שוחד של מיליוני דולרים – לשוב לארץ. זאת לאחר שבסוף השבוע האחרון החליטו הרשויות בפרו, המדינה בה שהה מאז, להסגירו; כך נודע להארץ. [ההדגשה הוספה, י.י.]
אלא שלא כך הם הדברים. גידי וייץ מטעה את קוראיו באתרי קבוצת הארץ. החשיפה הראשונה והבלעדית בוצעה ב-News1 יותר מחצי-יממה קודם לכן. וליתר דיוק: בשעה 01:41 (בליל שישי-שבת). חשיפת News1 צוטטה החל מ-13:00 (יום שבת) מספר פעמים בשידורי החדשות ברשת ב' של
קול ישראל, כך שברור היטב מי חשף ראשון ומה מקור הידיעה הסנסציונית.
הנה-כי-כן: גידי וייץ לא רק שלא פירגן לעיתונאי אחר (הוא לא היחיד. גיא פלג [ערוץ 2], שזוכר לבקש לעצמו קרדיט על חשיפותיו, מתקשה גם הוא ליתן קרדיט מתאים לאחרים...), אלא איחר בדיווח. למרות זאת הוא מטעה את קוראיו כשהוא מציג את הביטוי "נודע להארץ", כשברור היטב מיהו המקור לידיעה.
העיסוק בסוגיית הקרדיט מזמין, מטבע הדברים, לזות שפתיים. כאילו העיתונאי הח"מ שחשף את דבר הסגרתו של דן כהן הינו רודף קרדיט או כבוד. אלא שאין בזאת עסקינן, אלא בנורמה המפוקפקת שהשתרשה בעיתונות בישראל: עיתונאים-פרשנים נוגסים בקרדיט של אחרים, אם מקנאה וצרות עין, ואם נוכח התחרות העזה בין כלי התקשורת, ומוסרים לציבור דיווחי שקר. פשוטו כמשמעו. ואם כך הם נוהגים בסוגיית הקרדיט, מדוע שנאמין למידע האחר שהם מפרסמים. חומרת הדברים מתחדדת דווקא כאשר מדובר בעיתונאי מסוגו של גידי וייץ, הנחשב - גם בעיני, לעיתונאי-חוקר מהטובים והמוכשרים בעיתונות בישראל.
