רמה מסינגר כמרגו, הכוכבת הראשית של בימות ברודוויי, החומלת על צעירה שחודרת אל חייה הפרטיים, תוך סיפור נוגע ללב על חייה האומללים מצד אחד, והערצתה את אלילתה, עושה בסיפוח הצעירה לחייה את טעות חייה. הסיפור שכתבה מרי אור וששימש בסיס לתסריט הסרט שכתב וביים ג'וזף .ל. מנקביץ', חושף למעשה את הדרמות הגדולות, שלמעשה מתחוללות מאחורי הקלעים, ולאו-דווקא על הבמה. הדרמה מבליטה את הכוכבת האגו-מאנייקית, שכולם רועדים מפניה, בעוד היא כמהה לכל טיפת רגש וחנופה שמראים לה כל הסובבים אותה, במיוחד המאהב הצעיר שלה, הבימאי המצודד והיפיוף. את הבימאי, קלמנט, מגלם האחד ואין שני לו ירון ברובינסקי. הקסם שלו עובד היטב על הכוכבת המבוגרת ממנו, עם כל הרגש שיש בו למכביר והעגבים שהוא מעטיר עליה באופן כה משכנע. הדרמה מגיעה לשיאה כשנחשף פרצופה האמיתי של הצעירה הערמומית והנכלולית, איב, אותה מגלמת בכל החן והכשרון יונית טובי (הזכורה לטוב מ"פיאף"). במשחקה היא מוכיחה שעל כל אחד אפשר לעבוד, גם על הגדולים ביותר. כך היא מתחילה כעוזרת אישית למרגו, ולומדת את כל תנועותיה ואת תפקידיה בתיאטרון, וכשמכריזים על בחינות למחליפה למרגו - היא נוקטת בכל התחבולות והסחטנות כדי לזכות בתפקיד, ומצליחה. תפקידי המפיק של ההצגות של מרגו ורעיתו, אותם מגלמים בהצלחה רבה נילי צרויה ששולטת בתפקיד שליטה מלאה ומלוטשת, ובהצגה - בבעלה ובכל היתר, (מה שמזכיר את עוצמתה השקטה של רעיתו של היצ'קוק, שנחשפה לאחרונה בסרט ביוגרפי עליו); ומולי שולמן, שיש לו את הקסם של המשחק הכה טבעי ומשכנע, שאתה חש שאתה מצוי באותו חדר עימם בהתרחשות. רמה מסינגר בשפת הגוף שלה, מדגישה את המלאכותיות של הפוזה, אך גם את שליטתה בכולם כמו הייתה מלכה. תסרוקתה, שדומה לתסרוקתה של בטי דייויס, מחזקת עוד יותר את הזיקה בינה לדייוויס המופלאה. גם אם היא אינה נוטפת רוע כזה, במידה שדייוויס החצינה. כך גם עיצוב שמלות הפאר המדהימות של מוני מדניק, והתפאורה המפוארת של יהודית אהרון - מעניקים את התחושה של הפאר ההוליבודי שהיה אז על הבימות ומאחוריהן, מה שכיום נפקד מקומו על בימותינו מטעמי תקציב. המוזיקה של דורי פרנס, התרגום והעיבוד של ניר ארז והבימוי של איה קפלן, עשויים כמירקם מוצלח. חבל רק על שתי החטאות: מכיוון שההצגה לא הייתה באולם הבית של תיאטרון באר שבע, לא ניתנה די תשומת לב לעובדת גודלו הענק של אולם היכל התרבות בראשון לציון, כך שהתאורה לא כוונה לכל הבמה הענקית, ובשוליים נשארו חללים פחות מדי מוארים. חסרון גדול נוסף - ללא מיקרופונים אישיים, שכיום הם בשימוש בכל הצגה שעולה באולם רציני בגודלו, קולות השחקנים אבדו בחלל העצום, וחלק מהטקסט לא הגיע לאזני הצופים, גם בשורה 6 בה ישבתי. מה שמזכיר את חסרון המיקרופונים, שקרה גם בהצגת "איפיגניה", שצפיתי בה שלא באולם הבית, ובעטיו שוב חזר השיבוש בשמיעה, וחבל. הסאונד והתאורה הם חלק בלתי ניתן להפרדה מהמישחק וכל היתר, ויש להקפיד על מרכיבים חשובים אלה. אומנם כשאלון אופיר הופיע, כמבקר התיאטרון הציני (שפוגש בסצינה מסוימת את בת דמותה של מרילין מונרו מהסרט) הרי הדיקציה הנקיה והיגויו הכה ברור של השפה לא הותיר ספק בקשר לטקסט שלו, אך לא כולם הם אלון אופיר הכה מושלם, הקלאסי והמלא הדר, ויש הזקוקים לטיפת חיזוק עם המיקרופונים הזעירים. גם אורה מאירסון הותיקה, כמשרתת האישית של מרגו - בלשון הגוף, בתנועה ובסגנון הבעתה את הטקסט, משאירה רושם ייחודי. אדר אבישר וקובי אדרת כמנהל הבמה וכעוזרו, עושים את מלאכתם כהלכה ובדיוק הנכון. כשההצגה מסתיימת בקטע בו עולה על הבמה להודות לתשואות הקהל, מחליפתה של המחליפה איב, אנו נוכחים שהגלגל ממשיך להסתובב, ומה שעשתה איב לפטרוניתה, קורה גם לה. אין חדש תחת השמש, והקהל זוכה לחשיפת-מאחורי הקלעים, על כל התככים, הקנאה המטורפת, האהבה היוקדת, ועד כמה רחוק מוכנים אנשים ללכת כדי להגשים את חלומם.