תקופת החגים, מעוררת או מעצימה לא פעם, תחושות מורכבות של בדידות, לחץ ומצוקה רגשית. בנוסף, תקופה זו מהווה גורם סיכון לאנשים המתמודדים גם בשגרה עם בעיות רגשיות שונות, לרבות דיכאון וחרדה.
ערבי החג וימי חול המועד, מזמנים לנו מפגש לא פשוט עם בני-משפחה ומכרים, עמם אנו מנהלים לא אחת יחסים קונפליקטואליים, אשר ידעו עליות ומורדות לאורך השנים ותקשורת לקויה או פוגענית.
האינטנסיביות שבמפגשים המשפחתיים או לחלופין היעדרם, מציפים בנו לעיתים עוצמות רגשיות הדורשות התייחסות. על שולחן החג הפנימי שבתוכנו, ערוכים זה לצד זה גם ציפיות שלא התממשו, אכזבות, זיכרונות כואבים, געגועים למה שהיה וחלף, פגיעות, עלבון, כעס וחשש ממה שצופן עבורנו העתיד. לצד אלה ניצבת גם תקווה לשינוי וכמיהה לקשר אנושי חם, רגיש ואוהב.
ימי חג ומועד, מאלצים את הפרט להפנות מבט פנימה אל תוך נפשו, ללא אפשרות בריחה לשגרת יומו המוכרת. בחברה המודרנית, המפגש של אדם עם עצמו, עם בדידותו ותחושת הריקנות שבו, אינו פשוט להכלה ולהתמודדות. מפגש זה הינו קשה במיוחד עבור אנשים בעלי מעגלי תמיכה חברתית מצומצמים, המתבססים בעיקר על מסגרות פורמליות של עבודה ולימודים.
בערב החג, אנו נוטים להזמין לארוחת הסדר מכרים ואף זרים לעיתים ומנמקים לעצמנו את הסיבה לכך בטעון "כי הוא לבד". בעוד מדובר בהזמנה מבורכת וראויה לכל שבח, חשוב להבין, כי לבדידות פנים רבות. בדידות אכן מתעוררת כאשר הפרט שרוי לבדו. מאידך, קיימת בדידות אשר למרבה ההפתעה, בלתי תלויה בהימצאותנו בחברת אנשים. מי מאיתנו לא חווה רגעים בהם למרות שאנו מוקפים בבני-משפחה וחברים, אנו עדיין חשים לבד?
כשאנו מבינים היבט זה, אנו מבינים כי באמצעות הקשבה, התעניינות אמיתית באחר ובעולמו ועל-ידי ניהול דיאלוג משמעותי, חופשי משיפוטיות וביקורת, יש ביכולתנו להפיג את בדידותו של האחר, בהיותו חש מובן, מוערך ושייך.
