1. תוכניות המציאות השונות, עם כל פגמיהן, חיזקו את הדמוקרטיזציה בתרבות הישראלית. כתוכניות מסחריות הן מייצגות שכבות אוכלוסיה שעד לא מזמן הודרו מהטלוויזיה, ומשמשות כר נרחב לתובנות סוציולוגיות-אנתרופולוגיות ואפילו פוליטיות.
גמר "דה וויס" שהתקיים במוצאי שבת סיפק הזדמנות כזאת. לינה מח'ול ואופיר בן שטרית מייצגות שני מיעוטים - ערבייה-נוצרייה מעכו מול נערה דתייה ממושב ניר גלים. לצידן עמדו המדריכים (מנטורים) אביב גפן ושלומי שבת. חילוני אשכנזי, איש שמאל, בן למשפחת "אצולה" ידועה (יונתן גפן,
משה דיין), מול מסורתי מזרחי, שלמרות שדעותיו הפוליטיות פחות מוחצנות, הן ממוקמות ימינה מגפן.
2. החיבור בין גפן לאופיר הוצג כחיבור בין הפכים. אבל ההפכים היו סוציולוגיים בלבד, בעוד שמבחינה תיאולוגית השלימו האחד את השנייה. גפן הציג עצמו כאתיאיסט, אבל לאורך התוכנית הטיף לדעותיו כאדם דתי - במקום אלוהים הציב אידיאה חלופית: אמנות.
בן-שטרית עשתה צעד אמיץ כשהופיעה בתוכנית בניגוד למגמה בקבוצת ההשתייכות שלה, הרואה בהופעת נשים עניין בעייתי ("קול באישה"). בכך הפגינה תלמידת האולפנה בגרות ועצמאות מחשבתית. גפן זיהה זאת והציע לפרוש עליה חסות ("חילוני ודוסית" כינה זאת). הבחירה בגפן הייתה המעשה העצמאי האחרון של שטרית.
אופיר התבסמה מהחיבור (כמו עוד דתיים שנהנים מתשומת לב של השמאל הישראלי), אך למעשה התמסרה לחלוטין לגפן שעשה בה כבשלו.
בחירת השירים הייתה בצלמו ובדמותו - שירי דיכאון או כאלו שהוסבו לשירי דיכאון עם ארומה של טקסטים "נחשבים", אבל לא תמיד קומוניקטיביים. גפן הצדיק את בחירותיו בשם ה"אמנות". עושה רושם שהתקדמותה של אופיר לשלבי הסיום הייתה למרות גפן ולא בגללו.
התמסרותה לגפן קשורה לבקשת הלגיטימציה של ישראל השנייה מישראל הראשונה. גפן בתפקיד מעניק החסד - במהלך העונה שיבח את אופיר שהייתה מוכנה "להתנסות" ובאה עם "ראש פתוח" (לעומת האחרות ה"נעולות", שהיו עצמאיות לטעמו). "הראש הפתוח" ביטא כניעה מוחלטת לגחמותיו ולבחירותיו.
מובן שהכל נעשה "בהחלטה משותפת", אבל ההיררכיה הברורה - גם הפנימית בין המנטור לתלמידתו, וגם החיצונית בין שני המגזרים שייצגו - הכתיבה שליטה מלאה של גפן, שהתבטאה ברגע השיא של העונה, שעה שבמקום שיר ניצחון, אופיר שרה שיר של מוות.
3. לשיר הניצחון נבחר שירו של מקס גת-מור ולהקת "שפיות זמנית", "הקיץ האחרון", שהתנגן רבות במלחמת המפרץ הראשונה. "זה הקיץ האחרון שלי איתכם / עם הגשם הראשון אני איעלם". עוד מבטיח הדובר "בחורף הזה כבר לא אהיה קיים", ומזכיר "תפילות אחרונות" המזכירות תפילות אשכבה למתים (המופיעים בהמשך בשיר).
כדי להבין את התהליך התודעתי שעשתה בן-שטרית כדאי להשוות את שיר המוות ששרה בגמר עם שיר הפתיחה של העונה שעימו פרצה לתודעה: "עוד מחכה לאחד" של
אהוד מנור וסשה ארגוב. בשיר מחכה הדוברת לאהוב האחד כמו למשיח.
היא לא מתייאשת ולא פוחדת אלא "נאחזת בחלום" ויודעת שלא תמעד, "עוד יש בי רוח עד אין קץ לאחד".
התהליך גלוי: מול שיר האהבה, מלא התקווה והאמונה, שהביאה ככרטיס ביקור למבחנה הראשון, בחרה אופיר בסוף התהליך לשיר על מי שלא מוכן לחכות, שאין בו אמונה ותקווה ואפילו בבכי אינו מאמין, אלא מבקש להיעלם ולמות.
4. מנגד, בחרה לינה מח'ול לשיר בגמר את שירו של לאונרד כהן "הללויה". למרות השברים והפגמים שהדובר מוצא בחייו, האהבה מחפה עליהם והוא מודה על הכל ושר הללויה. שיר אהבה לחיים מול האפותיאוזה (האלהה) הרומנטית של המוות בשיר "הקיץ האחרון". הללויה מול תפילת אשכבה. יש קשר עמוק בין השיר הראשון ששרה אופיר בתחילת העונה לשיר האחרון ששרה לינה - שניהם שירי אהבה מלאי אמונה ותקווה.
לכאורה, תפישת האמנות של גפן רפלקטיבית וורבלית מזו של שבת, שמיעט באמירות ארספואטיות. האידיאה האמנותית של גפן התמצתה בדמות בחירתו השנייה, רוני פרי, מין סגפנות מלאכותית של "פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובאמנות אתה הוגה".
אבל האידיאה של גפן נובעת מתפישה רומנטית בעלת מאפיינים ילדותיים, שלפיה לא האמנות משרתת את האדם, היא לא נועדה להנעים את זמנו ולרומם את רוחו, אלא האדם משרת אותה. האידיאה הזאת התפשטה בראשית המאה ה-19, אחרי עידן הנאורות שהמית את האלוהים והוליד את הרומנטיקה ואת דמות האמן כגאון ונזיר מיוסר. אמרתי ילדותית, משום שבסופו של דבר מדובר בהצגה. גפן לא באמת משרת את האמנות, אלא היא משמשת שפחה נרצעת להאדרת שמו ודימויו התקשורתי.
5. תפישת האמנות של שבת היא אינסטינקטיבית, הייתי אומר "אמונית". הוא נמצא שם, בלי רפלקסיה עודפת. האדם עומד במרכז והאמנות משרתת אותו. לכן השמחה הטבעית בשירתו. גפן תפס עצמו כ"מחנך" של הקהל ל"טעם טוב". בחינה זהירה של חומריו מראה שאינם שונים מהותית מהחומרים שלעג להם. מדובר בהבדלים חיצוניים - המלנכוליות המוחצנת לצד מרד הנעורים נועדו לשוות להם מראה מהורהר. לעומתו, שבת אינו מחנך ולא מתייסר בשל אמנותו, אלא משמח את עצמו וממנו לקהל שומעיו.
בעוד גפן לקח את אופיר לעולמו וכפה את אמונותיו, שבת החזיר את לינה לעולמה, ועזר לה להתגבר על קונפליקט הזהות שלה - ערבייה, נוצרייה, ישראלית, קוסמופוליטית. בעידודו היא שבה לשיר בערבית לפני הקהל הישראלי, שהגיב באהבה ובהתפעלות. שבת לא השתלט עליה ולא ביקש לעצבה בצלמו, אלא עודד אותה להוציא את כוחותיה הפנימיים בתהליך מעורר השתאות של התפתחות והשלמה עצמית. ממש כמו מחנך טוב שאינו מטיף או כופה את דעותיו, אלא מספק לתלמיד כלים להתבוננות ולביקורת עצמית, שבעזרתם יעשה את דרכו בכוחותיו הוא.
הבחירה בלינה מח'ול כזוכת הגמר מלמדת שהחברה הישראלית בכללותה רחוקה מגזענות ומוכנה לחבק כל מי שיושיט לה יד ולא יחתור תחת קיומה, גם אם הוא שונה ואחר. תחת אופציית המוות המלאכותי שהציע גפן באמצעות תלמידתו, בחרו הצופים בחיים.
