"יודן האבאן וואפן!"

היריות הראשונות הגיעו מהבית ברחוב נלווקי 33, שם התבצרו אנשיו של זכריה ארטשטיין. על מרפסת הבית עמד יעקב גוטרמן, גבוה ומלא גוף, וירה ללא הפסקה. פייבל שוורצשטיין עמד ליד חלון בקומה העליונה וירה באקדח אוטומטי. אברהם דרייר ומשה רובין ניהלו את הקרב מהעמדות בחצר, בכניסה האחורית שמצד רחוב גנשה. ארטשטיין רץ מעמדה לעמדה. מבית אחר בפינת גנשה-נלווקי התקיפה את טורי הגרמנים יחידת של אצ"י, בפיקודו של לייזר סטנביץ . ההפתעה הגרמנית הייתה מוחלטת. איש מאנשי הכוח התוקף לא ציפה לאש הבאה מלמעלה. היריות, אבל בעיקר הפצצות והרימונים, הותירו הרוגים ופצועים וזרעו בהלה בשורות הכוח הגרמני. הסדר המופתי הפך להתרוצצות קדחתנית. חיילים גרמנים ברחו ממרכז הרחוב שהפך למין מטווח שבו הם הברווזים, נורים מלמעלה, בלי לראות אפילו מהיכן בדיוק. כעת נצמדו לקירות וחיפשו מחסה בשערי הבתים ובחצרות. מעמדותיהם החדשות ניסו לאתר את מקורות הירי ולהשיב אש לעבר חלונות הבתים, אולם כדי לירות היה עליהם להתרחק ממקומות המחסה ולהיחשף. הטור כולו נותק משאר הכוח הגרמני ומפקדיו דרשו שיבואו לחלצו. בקרב הלוחמים היהודים השתררה תחושה של ניצחון גדול. לא היה זה מפגש צבאות רגיל אלא היפוך מוחלטת של התפקידים: הניצודים הופכים לציידים. הנרדפים רואים את חייליו הגאים של משטר הרשע נצמדים לקירות בקריאות כאב והבעות בהלה. תחושת הניצחון הייתה כה חזקה, עד כי לימים נדמה היה להם כי נחלי דם גרמני הציפו את הרחובות. אולם גם בעיצומה של האופוריה ידעו מפקד אי"ל, מרדכי אנילביץ, ומפקדי הכיתות הצעירים, כי הדבר שעליו הסתמכו במידה הרבה ביותר, גורם ההפתעה, כבר לא יעמוד לצידם, כי צפויים ימים קשים וקורבנות, וכי המאזן הבסיסי לא השתנה: לנצח במלחמה הזאת אי-אפשר.

מעט צפונה משם באותה שעה עצמה, שש בבוקר, התקדם הטור השני של הכוחות הגרמניים ברחוב זמנהוף מהשער שבפינת רחוב גנשה. הכוחות צעדו ללא הפרעה כ-350 מטר עד שהיו בעומק הרחוב. ממרפסת התצפית המבוצרת שלו ברחוב מילא 29 ראה חיים פרימר את הטור, שחלקו פנה שמאלה לרחוב וולינסקה, וחלקו האחר נשאר במקום, מחכה לפקודה. לאחר זמן לא רב נכנסו מבעד השער אנשי משטרה יהודית, הסתדרו משני צדי רחוב זמנהוף והתקדמו לעבר פינת מילא. פרימר מסר את המידע ללוחם אחר ששכב בעמדת תצפית, לא הרחק ממנו, וזה העביר אותה הלאה לחדר המפקדה בבית מספר 29, שבה ישבו אנילביץ, ישראל קאנאל ואחרים. כאשר הגיע טור השוטרים היהודים ממש מתחת לבית, שאל פרימר מה עליו לעשות, להמתין או לתקוף. התשובה הייתה: להמתין לכוחות הגרמנים. רק לאחר שחצו השוטרים היהודים את הצומת ובעקבותיהם הגיע טור גרמני, ממונע ומצויד, קיבל פרימר פקודה: כאשר יגיע אמצע הטור מתחת למרפסת, עליו להטיל עליהם רימון, והדבר ישמש אות לכל השאר להתחיל את הפעולה. "רציתי להדליק את הרימון בגפרורים שהיו תקועים בפי הרימון, מסביב לפתיל", נזכר אחר כך פרימר באכזבה, "אבל רוח נשבה והגפרורים כבו. ניסיתי שוב להדליק ולשווא. הודעתי על כך למפקדה, ולוחם אחר, שעמדתו הייתה בחדר ליד החלון, הצטווה להטיל את הרימון ולהיות הפותח". בבתים שבקרן הרחובות מילא וזמנהוף הסתתרו בעמדות תצפית ותקיפה ארבע כיתות של אי"ל, בפיקודם של מרדכי (מֶרדק) גרובס, ברל ברוידא (מפקדו של פרימר), לייב גרוזלץ ואהרון בריסקין. בבית מספר 10 ברחוב מילא הוצבה פלוגת אצ"י בפיקודו של דוד אפלבאום, אשר מנתה 40 לוחמים והייתה מצוידת בשלושה רובים אוטומטיים, כמה רובים רגילים וכמה רובי סטן, אקדחים, רימונים, בקבוקי מולוטוב ותחמושת. כל אלה היו הפתעה גמורה שחיכתה לראש החץ של המתקפה הדו-ראשית שתכנן גנרל הס"ס פרדיננד פון-זאמרן. הרימון שהוטל לתוך הטור הממונע היווה את האות. מכל העמדות שמשני צדי רחוב זמנהוף הוטלו על גרמנים רימונים ונורתה אש. פרימר ירה במאוזר שלו. יחיאל, חייל במחלקה של גרובס שהיה היחיד שהחזיק בתת-מקלע שמייסר גרמני, הפעיל אותו ללא הרף. בהמשך היום עוד ישלם על כך בחייו ויהיה להרוג היחיד של אי"ל ביום הלחימה הראשון.

בתוך ההמולה שמע פרימר צעקה בגרמנית, "יודן האבאן וואפן! יודן האבאן וואפן!" - "ליהודים יש נשק!" הטור איבד כל סדר, גרמנים ואוקראינים רצו מוכי בהלה. חלק הסתתרו בפתחי החנויות החרבות, חלק השיבו אש. בקבוק תבערה פגע בקסדתו של אחד החיילים הגרמני והוא רץ אנה ואנה כמין לפיד ענקי. הקרב נמשך כחצי שעה. הכוח הגרמני היה מכותר ודרך הנסיגה שלו מקו האש בצומת במעלה זמנהוף לכיוון צפון, לעבר כיכר השילוחים (האומשלגפלאץ), נחסמה בידי עמדות של לוחמים יהודים. לאחר זמן מה ניצלו הכוחות הגרמנים, שספגו פצועים ואולי גם הרוגים, את התמעטות התחמושת שבידי המורדים והיחלשות האש כדי לסגת. אולם הרחוב לא נותר ריק לזמן רב. כעבור זמן קצר נכנסו לזמנהוף שני טנקים, אחד ישן מדגם רנו, השני גדול יותר, ואחריהם טור של רגלים. כאשר התקרב הטנק הראשון אל הצומת, הוטלו עליו בקבוקי תבערה ופצצות שהוכנו במחתרת מצינורות ברזל עבים. הטנק התלקח, ומכיוון שהיה מדגם מיושן ומהירותו נמוכה, הצליח אך בקושי נהגו, שנכווה בפניו ובידיו, להוציאו מתחום הסכנה ולהסיעו אפוף להבות לכיוון כיכר השילוחים. הטנק השני כבר לא התקרב אל הצומת. שתי מכוניות של הצלב האדום הגיעו כדי לאסוף את הפצועים מהצד הגרמני וגם עליהן ירו המורדים. פון-זאמרן הציב בחיפזון סוללה של תותחים בפינת פרנציסנקנסה-נלווקי, אולם התותחנים לא הצליחו לאתר את עמדותיהם המוסתרות של הלוחמים. לאחר חצי שעה, כאשר נוכח לדעת שיריות המורדים הכניסו את התותחים לטווח הסכנה, הוציא אותם פון-זאמרן מהגטו.