מדוע הופקרו לוחמי קיבוץ ניצנים למוות ב-1948?

את הספר שמילשטיין שלח לי באימייל, בלעתי בתוך יומיים רצופים בשקיקה. אם חשבנו שמילשטיין סיים כבר את גילוייו הנוקבים על "תיק רבין - כיצד תפח המיתוס", על עלילת הדם של חברי "ההגנה" שהשמיצו את לוחמי האצ"ל והלח"י שכביכול רצחו בדם קר 242 שבויים ערבים בדיר יאסין וכן הלאה, ובזה מסתכמת עבודתו - הרי כאן נכונה לנו הפתעה בגדול. החוקר האמיץ, שבפניו לא עומדות שום סיבות למכשולים, והקריב למען חשיפת האמת את שמו הטוב, שמושמץ הלוך וחזור מהצד השמאלי שעל המפה - חושף כעת פרשה מזעזעת, שכמותה רק רואים בסרטים. לנו - כיהודים וכישראלים, קשה להאמין שכך התנהגו במלחמת העצמאות של ישראל, כשמפקדים אחראים לתכנון מהלכי המלחמה, אטמו אוזניהם לבקשות חוזרות ונשנות של חברי קיבוץ ניצנים לתגבורת בנשק ובלוחמים, אף כי ידעו שהמצרים מתכוונים להגיע לתל אביב, וקיבוץ ניצנים ממש כקוץ בדרכם, ולכן יעשו הכל כדי לחסלו. אבל זה רק הקצה של הקרחון. מסתבר, שלאחר הקרב האחרון, הנואש, בן 15 השעות, בו נוקבה ניצנים וחוררה בהפצצות מצריות מהאוויר, מטנקים וממכונות ירייה - לאחר שחלק מחברי המשק נהרגו, ועימם הטירונים בני כמה הימים שנשלחו אליהם גם כן, וכל השאר נלקחו בשבי, וחלקם הומתו ובגופותיהם התעללו - לאחר כל זאת, הוציא הפוליטרוק של חטיבת "גבעתי" אבא קובנר, "פקודת יום"; מסמך המשמיץ את חברי קיבוץ ניצנים, ומאשים אותם שנכנעו למצרים ללא קרב בתוך שעתיים. מה שמוכח בספר "הופקרו למוות" מפי לוחמים ששרדו, כשקר וכזב. אך מדוע עשו זאת מפקד החטיבה שמעון אבידן והפוליטרוק אבא קובנר? מסתבר, שרוב הקיבוצים באזור היו שייכים לזרם ה"פועלי" שבמדינה, בעוד החלוצים שהקימו את קיבוץ ניצנים היו עולים ציונים מרוסיה, שהיו חברים בתנועת "העובד הציוני" - מה שהיום היה נחשב ל"ימני". חברי הקיבוץ היו דלים בתחמושת ובכלי נשק, שאת רובם, רובים מיושנים, רכשו מערבים כשאריות ממלחמת העולם השנייה ולא היו ראויים, ולמעשה - אפילו הפיווט היחידי שהיה להם - לא פעל. בקיצור, הקיבוץ היה חף מכל אמצעי הגנה, כשהצבא המצרי עומד לשטוף את כל רצועת החוף בדרכו לתל אביב, ו"ניצנים" עומד לו למכשלה, בהיותו כעצם בגרון עבורם. סופה של אמת להיחשף בספר המרתק, שאותו אינך יכול להניח לדקה, הכתוב כמו רומן מתח, ולא רק כמסמך היסטורי עמוס במספרים ובפרטים, יש את המספרים, ההוכחות וציוני מי אמר ומתי, כך שאי-אפשר לברוח מהאמת. והאמת האכזרית היא, שבמשך שנים רבות היה המסמך של אבא קובנר לכתב אשמה נגד חללי קרב האמיצים המפואר בניצנים. מה שגרם לבניהם ולמשפחותיהם שהתגייסו לצבא, לחוש בושה ואשמה מול המסמך המפורסם, כאילו באמת נכנעו אבותיהם ונטשו את הקיבוץ. במשך שנים, ניסו להפגיש את שמעון אבידן עם שרידי הלוחמים והעדים למה שהתחולל שם באמת - והוא סרב. כשלבסוף נעתר לפוגשם - טען "לא ידעתי את כל זה" כשחתמתי על זה. איך זה ייתכן שמפקד על קרב, גם אם לא השתתף בו - לא קיבל את ההודעות שהעבירו חברי הקיבוץ בבקשות לשלוח אליהם לוחמים מיומנים, ולא כמה טירונים שהתאמנו שלושה-ארבעה ימים ותו לא? כשבאותה עת, ידע היטב לשלוח תגבורת ונשק לקיבוץ נגבה, ולמקומות אחרים שהיו בצד הנכון הפוליטי, שלו? איך הוא לא השכיל לקרוא את המפה, ולראות שניצנים עומד להיות המטרה הראשונה של המצרים לחיסול ולניקוי הדרך לתל אביב? התירוץ שלו לחתימתו על המסמך היה, שחשיבותו של מסמך קובנר הייתה להמריץ את שאר היישובים באזור לא ליפול, ולא להפקיר את יישובם כפי שעשו חברי קיבוץ ניצנים (לכאורה"). בעוד שלמעשה - קרב ניצנים הוא אחד מהקרבות המפוארים ביותר של מדינת ישראל. קרב גבורה בלתי ייאמן. לבסוף הסכים להודות שלא הייתה פה כניעה ללא קרב, אך על הסיבה לעצם כתיבת המסמך בצורה המסולפת - סרב להודות. אבא קובנר מעולם לא הסכים, עד יום מותו, להודות בטעותו ולהיפגש עם העדים לאירועים אותם הנציח בצורה הפוכה מהמציאות. יש בספר גם גילויי עדים על מידת האמת של היות קובנר ממנהיגי מרד גטו וילנה... בעוד הוא עצמו לא היה שם בגופו באותה עת. לפקוח עיניים למציאות החיה המילים שלי דלות מלתאר את כל מהלך האירועים הסוער והמותח שהעלה אורי מילשטיין בספרו. לדעתי, זהו ספרו המרתק ביותר שקראתי עד היום, ויש לי את כולם בארון הספרים שלי. החל מ"תיק רבין", שבחנות סטימצקי ענו לי, לבקשתי לרכוש את הספר: "איך את לא מתביישת לקרוא את הספר הזה? אנחנו לא מוכרים אותו". ואז נאלצתי לפנות לסוכנות הראשית, שם דאגו שאוכל לרכוש את הספר. כך למדתי מיהו ד"ר אורי מילשטיין. תוך כדי קריאת הספר וקריאות ההשתאות שלי וציטוטים ממה שקרה אז, ספגתי קריאות השתקה של חוסר אמונה מצד בן-זוגי. "חכה, כשתקרא את הספר, כבר לא תדבר כך”, אמרתי לו, כולי רותחת מהדברים שנחשפו לעיני. וכי כיצד ייתכן, שקיבוץ שלם על כל הגברים, הנשים, הילדים והלוחמים הטירונים שבאו לעזרתם אך היו חסרי ידע ויתרה מכך - ללא נשק כמעט, איך זה ייתכן שהם החזיקו מעמד בגבורה כזו כמעט ללא נשק, כשרבים מתוכם הקריבו את חייהם למען המטרה, שאכן הושגה (בלימת הצבא המצרי שעל החטיבה שלו הופקד מי שעשה בהמשך את המרד של הקצינים הצעירים כנגד המלך פארוק - הגנרל נגיב)? איך אפשר היה להפקיר אותם כך כאילו היו נמלים או ג'וקים חסרי תכלית? הייתכן שיהודים, שאצלם המילה "עזרה הדדית" היא טבע שני להם - הייתכן שכך ינהגו כלפי אחיהם, רק משום שהיו בצד "הלא נכון" מבחינה פוליטית לעומת המפקדים במלחמה? על מידת האתיקה וגובה המוסר של המפקדים בצה"ל שילמנו כבר מחירים יקרים. את זאת יודעים אלה שהעזו לקרוא את הספרות המושמצת של אורי מילשטיין - לדעת מחזיקי הקונספציה הסוציאליסטית, חסידי סטאלין ושיטותיו. ככל שיותר אנשים יקראו את המסמכים שההיסטוריון של הצנחנים מגלה לנו בספריו, כך תיפקחנה עיניהם לראות את המציאות שהיתה, ואם לא נשכיל להסיק מסקנות ולתקן דרכינו - את המשך הדרך מי יידע...