הכיסופים העזים למטבח האיטלקי, שפקדו אותנו עם החזרה לחמץ, הריצו אותנו היישר למסעדת "נובה ג'ויה" באזור התעשיה של הרצליה (רחוב שנקר 9), שאמורה, על-פי ניסיוננו, לייצג אותו בכבוד הראוי לו. כמעט שנה תמימה חלפה לה מאז שפקדנו אותה לאחרונה והאמת ניתנת להיאמר שהיא הותירה בנו רק זיכרונות נעימים.
לדאבון הלב טפחה מהר מאוד המציאות על פנינו, אף כי התפריט המגוון שהוגש לנו נראה על פניו מבטיח מאוד. מעל לכל שמחנו למצוא בו את נזיד הריבוליטה, שעליו נדלקנו עוד בגלגולה הראשוני של המסעדה כ"ג'ויה", כשהיה עדיין פרי-יצירתו הגאונית של השף האיטלקי המיתולוגי שלה מאותם הימים, דינו סרטייאני. אלא שמרק האיכרים הייחודי הזה, שאותו זכרנו כגדוש בקטניות ובירקות, עם טעם שמיימי, פשוט איכזב הפעם בגדול. שלא כבימיו הטובים הוא היה מונוטוני מדי, תפל ונעדר כל מומנטום יצירתי.
"ספיישל"? - בחלום! ואז, אחרי הנפילה שנחלנו בספתח, הגיע תורה של המנה העיקרית. בסתר-ליבנו קיווינו שלפחות הפסטות שבחרנו יעשו את העבודה הנדרשת. אני הלכתי על המלצת המלצרית ל"ספיישל" - ניוקי-גבינות - בעוד בת הזוג מהמרת על טורטלי דה לה נונה - מה שאמורה הייתה להיות פסטה ממולאת בגבינת ריקוטה, תרד טרי ואגוז-מוסקט, מוגשת עם רוטב חמאת-עגבניות-שרי, מרווה ופרמזן.
אבל, אללי, לא מינה ולא מקצתה. גם על שתי המנות האלה ניכר היה שידעו ימים טובים יותר. הן נראו כאילו שהוכנו כלאחר יד, בנפש מאוד לא-חפצה, שנועדה רק כדי לצאת ידי חובת-עשייה. למותר לציין שגם ה"ספיישל" התגלה כמשהו רגיל ביותר, שכלל לא הצליח להתעלות על עצמו.
את תקוותנו האחרונה תלינו בקינוח הטירמיסו, אבל גם כאן נחלנו מפלה. ציפינו לשווא לגדולות ולנצורות ממה שאמור היה להיות מעדן איטלקי, אלא שהוא התגלה כעיסה דביקה וחסרת כל מעוף. אפילו האספרסו הכפול שהתלווה לקינוח היה סתמי ולא הצליח לחפות על המחדל הנורא. נאלצנו להתנחם בבקבוק הסודה של סן פלגרינו, ששטף כל מה שבא אל קירבנו.
החשבון שהוגש לנו הסתכם ב-254 שקל, עליו הוספנו תשר של 15% רק בשל שירות אדיב ומהיר.
