צליית הבשר על הגריל או האש בשיטת האסדו נפוצה ביותר במדינות דרום-אמריקה ובעיקר בארגנטינה. עיקרה של השיטה הוא פשוט ובסיסי: לפני הצלייה על צלבי המתכת אין הבשר נח במשרה, ולכל היותר הוא מומלח.
חיקוי עלוב למדי של צליית הבשר בנוסח הארגנטינאי מצאנו במסעדת הדרכים "אסדו" של קיבוץ יקום בשרון, הממוקמת על כביש החוף בין נתניה להרצליה. "אסדו יקום" היא, אומנם, מסעדה מרווחת ומסבירת-פנים לסועדיה - בדרך כלל עוברי-אורח המזדמנים אליה בדרכם אל מחוזות-חפצם - אלא שעם יד על הלב צריך להודות שהמרחק בין האסדו היקומי לזה המקורי של ארגנטינה, הוא כרחוק מזרח ממערב.
עם זאת, האמת חייבת להיאמר שאחרי ביקורנו בארץ הבשר, ארגנטינה, לא היו לנו מי יודע מה ציפיות ביקום. בסך-הכל זו מסעדה המבקשת לשחק ב"כאילו", אלא שעל בטן מקרקרת כשלנו החלטנו, בכל זאת לתת לה את הצ'אנס הראוי, מה גם שהמלצרית שעטה עלינו, הבטיחה לנו מראש הרים וגבעות.
לבטן מקרקרת מן התפריט שהוגש לשולחננו בחרנו בשני שיפודי-כבד-עוף, שפורקו על הצלחת כמנה נדיבה ביותר, אך תפלה למדי, בלוויית חומוס עייף וטחינה לאה, עם חמוצים מעוררי-תיאבון. בת הזוג הימרה על 300 גרם בשר-אנטרקוט בלוויית מחית תפוחי-אדמה וסלט ירוק - מנה שלא הלהיבה אותה במיוחד ובוודאי שלא הגיעה לקרסוליים של האסדו הארגנטינאי בעל השם של ארץ-מוצאה. את צימאוננו הרב לעת צהריים חמים הירוו לימונדה טרייה ופנטה תוססת.
על קינוח ויתרנו הפעם והסתפקנו במשהו שהתחזה לאספרסו כפול. החשבון שהוגש לנו הסתכם ב-187 שקל לשניים והוספנו עליו תשר של 10% לשירות די הוגן.
בשורה התחתונה הענקנו ל"אסדו יקום" את הציון "מספיק ודי". אחרי ככלות הכל, בסטנדרט הישראלי המקובל קשה לצפות ממסעדת-דרכים ישראלית שכזו שתצליח להעפיל לגבהים. בוודאי לא לרמה של מסעדת-בשרים ארגנטינאית מן השורה. בסך-הכל היא עונה בהחלט על צרכים של בטן מקרקרת, ובתור שכזו גם עולה בידה להשתיק את הרעב הגדול.
