הממסד היהודי בארה"ב, ביחד עם הממשל האמריקני, נושאים באחריות מלאה לקשר השתיקה המשותף, שבו נמנעה הפצצת תאי הגזים והמשרפות של אושוויץ, כאשר ניתן היה להקטין בכך באורח משמעותי את ממדי השואה.
מסקנה נחרצת זו, שאליה הגיע ההיסטוריון היהודי-האמריקני, גד נחשון, סותרת את גרסתו של חוקר השואה, פרופ' יהודה באואר, לפיה לא ניתן היה להפציץ את מחנה ההשמדה מחמת פגיעה באסיריו.
בפרוס יום השואה חושף נחשון, בראיון מיוחד ל-News1, את מחדל קשר השתיקה של מי שהיו יכולים לשנות את פני ההיסטוריה היהודית ושולח אצבע מאשימה במיוחד לנשיא האמריקני באותם הימים, פרנקלין רוזוולט.
אליבא דנחשון, התעלם רוזוולט ממש במפגיע מהג'נוסייד המדעי של השמדת היהודים בתאי הגזים, אף שידע היטב את מה שקורה, בעוד הממסד היהודי מסייע לו בקשר השתיקה שגזר על עצמו בנושא, חרף היותו מודע לאסון הנורא שריחף באוויר.
המחדל מתייחס לשנת 1944 - שנה לפני תום מלחמת העולם השנייה, כאשר גרמניה הנאצית בעצם חוסלה והצבא הסובייטי כבר היה בפאתי אושוויץ עצמה. נחשון משוכנע, מעל לכל ספק, שהפצצת דרכי התחבורה למחנה ההשמדה, של מנהרות ושל מסילות הרכבת, הייתה לכל הפחות מאיטה את קצב ההשמדה ההמונית.
בהקשר לכך מגייס נחשון את הרב הסלובקי וייסמנדל, ששלח באותם ימים נמהרים מברקים לפעילים יהודיים, בהם הודיע להם על נכונותם של תלמידי ישיבות לחרף את נפשם בחיסול דרכי הגישה למחנה, ובלבד שיעלה בידם להציל את אחיהם משמד. אלא שקשר השתיקה מנע, בסופו של דבר, את הוצאת המשימה לפועל.
הצילומים נעלמו בהקשר אחר לכך מזכיר נחשון את הנווט האמריקני הלא-יהודי, דינו ברוגיוני, שהתמחה באותם ימים סוערים בצילומי-אוויר ובפענוחם. אותו ברוגיוני חלף במטוסו מעל אושוויץ ובאזור הצמוד לו, בירקנאו, שבו הקימו הנאצים מרכז תעשייתי בעזרת אסירי המחנה. ברוגיוני היה זה שצילם מהאוויר את אשוויץ 30 פעמים בצילומים חדים וברורים. נראו בהם גדרות התיל, ואף המבנה הארכיטקטוני של מחנה ההשמדה עצמו, כמו גם מחנות-השמדה נוספים.
נחשון מספר כי בתחקיר שנערך לאחר המלחמה חשף ברוגיוני את העובדה המזעזעת, לפיה נעלמו כל צילומיו ונקברו כאבן שאין לה הופכין. אלא שלמרות שלא הייתה כל דרישה לצילומים עצמם, לא נתן לו העניין מנוח לרגע, ובשנת 1978 הוא גמר אומר לאתר את הצילומים בכל מחיר, כדי להעיד באמצעותם על המחדל הנורא. בצילומים אלה היה כדי לאתר את מערכי הצבא הנאצי וכדי לחשוף בעליל את כוונותיו. כך או אחרת, גודל המחדל מדבר בעד עצמו, באשר מחנות הריכוז וההשמדה כלל לא נכללו בתוכנית הפצצה אפשרית מן האוויר על-ידי בעלות הברית.
לדעת נחשון לא גויסה דעת הקהל האמריקנית למחאה על זוועות השואה בשל היעדרו של לובי מתאים שאמור היה לעשות את העבודה. יתר על כן: גם כשנחשפו בסופו של דבר הזוועות, לא הופעל כל לחץ על הנשיא רוזוולט ועל הקונגרס האמריקני לצורך פעולה מאסיבית כנגד. אפילו מנהיגים יהודיים בארה"ב, כסטפן וייז, כמו גם יועצו ואיש-סודו של הנשיא רוזוולט, השופט היהודי רוזנמן, ידעו היטב כל מה שאירע, אך העדיפו למלא את פיהם מים ולא להפעיל שדולה יהודית, אף שבהחלט ניתן היה לגייס לובי פרו-יהודי בקונגרס. תחת זאת הם סברו שאסור היה להטריד, חלילה, את הנשיא רוזוולט ולהסיט אותו מעיסוקיו השוטפים רק בשל עניין שנראה להם כהבעת אי-אמון בממשל. כל זה הקנה להם, בסופו של דבר, תדמית של אגואיסטים-אתניים הדואגים רק לעצמם.
אבל אולי הנורא מכל נעוץ בהתעלמות מן הדוח המפורט של זוועות-אושוויץ, שאותו המציא לבעלות הברית רודולף וירבה, אסיר שנמלט במועד ממחנה ההשמדה. אילו זכה הדוח הזה ליחס הראוי לו, מן הסתם היו פני השואה נראים באורח שונה.
