שמונת השחקנים המעוצבים להפליא, יפים-יפות, אך גם משחקים כדבאי, מעלים תשעה סיפורים קצרים ברצף, המתרחשים בלילה זוהר אחד, המגיח פעם בשנה עם הזוהר הצפוני, במרחב הנידח בצפון ארה"ב. המשותף לכל הסיפורים הוא - האהבה, הכמיהה אליה והתהפוכות הקורות בדרך להשגתה או אי השגתה. השחקן והבימאי רותם קינן, בוגר הסטודיו ב-2005, ביים בהצלחה את תשע הסצינות, כך שהודות לביומו - כל צמד שחקנים באותה סצינה קיבל אפשרות להחצין ביטוי רחב ליכולותיו. מה שלא קורה בדרך כלל כשהצגה היא רווית משתתפים, עם סצינות גדולות, בהן רק הגיבורים בולטים, ויתרם - מקבלים חשיפה זעומה. קטע פתיחת ההצגה המלבב מבוצע עם אותם השחקנים החביבים המסיימים אותה: דור סרוגו וגלי אשכנזי, כשהסיום - מלא אופטימיות. טניה מחלינובסקי מרשימה ביותר בסיפור על אחת הנוחתת בחצר ביתו של אדם (אדי קבטנר המצודד והמרשים אף הוא), ומטה שם את אוהלה. הוא לא עומד בפני שטף דיבורה, ומאפשר לה לבסוף להישאר שם עם שקית הלב השבור שלה - כי בליבה פועם כבר לב מלאכותי. הקטע מצחיק עם כל המוזריות שלו, ושניהם מקסימים את הקהל. רונן דוידוב הוא בחור הכמה לבת זוג, שרה קרפ, המופיעה בבר מסוים עם חברותיה, וכשהוא מתעקש לחזר אחריה , מסתבר שזוהי מסיבת סיום הרווקות שלה. חלומו מתנפץ לרסיסים. הדמות השלישית בקטע - גלי אשכנזי כמלצרית תמהונית, מוסיפה נופך היתולי לדרמה הקטנה. שריאל יוסף מרנינה בדמות בת זוגו של דור סרוגו החמוד, המחזירה לו את כל "שקיות הרגש" שהיא קיבלה ממנו, ומבקשת ממנו בחזרה את הרגש שהיא העניקה לו. הריב קולני ולוהט, עד הרגע בו היא מביאה את השקית הקטנה ובה ה"רגש" שהוא העניק לה. כשהיא פותחת אותה ומגלה בה קופסונת עם טבעת, ומבינה שזוהי הצעת נישואין - חל מהפך מופלא בהתנהגותה, ותענוג לחזות במהפך זה. גלי אשכנזי כאשה המגהצת, ותוך-כדי, חובטת בקרש הגיהוץ בראשו של לב ברודינסקי, המתעקש שזה בכלל לא כואב לו - כי זה לא מופיע ברשימה שאחיו הכין לו של דברים שיש להיזהר מפניהם - יוצרים קטע אבסורדי ומצחיק כאחד, עד הסוף הפוקח את העיניים. אותו לב ברודינסקי המוכשר, משחק עם רונן דוידוב קטע מצחיק על שני רעים הרבים ביניהם אודות בחורה, כשלבסוף, תוך כדי "קרב" נפילות והחלקות על השלג הפרוש על אדמת הישוב הקרוי "קרית כמעט" - כי אין בו כמעט כלום - מסתבר שבעצם השניים נהו איש אחרי רעהו, אך לא יכלו לבטא זאת, וגם כאן, בסצינה, הם ממשיכים לנסות ולהגיע איש אל רעהו, תוך זחילה גדושה בנפילות ובחבטות בשלג. שרה קרפ הענוגה מנסה לחפש את הנעל החסרה לה, לאחר הגלישה בשלג, וחברה, אדי קבטנר יפה התואר, מקניט אותה, ומצליח להוציא ממנה את כל תיסכוליה, עד הרגע בוא הוא מוצא את הנעל, וסוף טוב להתנגחות. טניה מחלינובסקי ודור סרוגו מקסימים גם בקטע "סיפור של תקווה", ושריאל (שמה הוא לזכר סבה וסבתה שצירוף שמותיהם- שרה ואלי יצר את השם המקסים שלה) יוסף ורונן דוידוב ממחישים את אווירת הזוהר הצפוני ב"עכשיו רואים". והסוף כאמור סוף טוב של איחוד הצמד מהקטע הראשון - דור סרוגו וגלי אשכנזי. על בימת הסטודיו המעוצבת נפלא בידי דני אשור, במיוחד ב"שמיים" זרועי הכוכבים מלאי אור הזוהר הצפוני, בעוצמות ועיצובים מגוונים, על קרקע משולגת להפליא, התחושה כה נעימה לחזות בזה, עם המוזיקה המקורית שכתבו איתמר רוטשילד וגם דור סרוגו, והתאורה של יעקב סליב - מעמיד הסטודיו תמונת מצב חיובית ביותר ומדויקת על מצב התלמידים המסיימים או-טו-טו את לימודיהם בקיץ זה, עם תקווה שיזכו בתפקידים הולמים לכישוריהם בתיאטרון המקצועי. ההצגה תעלה גם פעם נוספת (מלבד הערב בסטודיו) באולם צוותא ב-29 לאפריל במסגרת קובץ הצגות בתי הספר למשחק בישראל. חמוד, צעיר ותוסס.