נפתלי הרץ אימבר ידוע אומנם ברבים כמחברו של ההמנון הלאומי "התקווה", אך ידוע פחות כמי שחשף במאמריו ובשיריו את תרומתם הגדולה והייחודית של עולי תימן לארץ, שאליה עלו, לראשונה, עוד בשלהי המאה ה-19.
בראיון מיוחד ל-News1, בפרוס יום העצמאות, מגולל ההיסטוריון גד נחשון את סיפורם המופלא של עולים אלה, שייחד אותם מיתר יהודי התפוצות, כפי שהצטיירו בעיניו של אימבר, בעת שחרש את הארץ בשלהי המאה ה-19, בין השנים 1886-1882.
במאמרים ובשירים שפירסם בכתבי-עת עבריים, ערב המאה ה-20, מעלה אימבר על נס את חריצותם ומרצם של 2,800 עולי תימן הראשונים שהגיעו לארץ לאחר שנים של השפלה ורדיפות בארץ-מוצאם. הוא רואה בהם את התפוצה היהודית הציונית ביותר, שחצתה את הסמבטיון, על-מנת להשיב את ילדי ישראל אל הארץ המובטחת. בעיניו הם גם סמל ומופת לשורשיות עמוקה, לגבורה עילאית, למסירות ללא קץ לעבודה ולהסתפקות במועט הראויה לציון. בהשוואה ליוצאי גלויות אחרות, רואה אימבר בעולים מתימן את השלמות האידיאלית.
"תימנים לתפארת" נחשון מספר על אימבר, שחרש את הארץ לאורכה ולרוחבה ושפגש בתוך כך את המשפחות התימניות הראשונות שעלו לארץ, היא פלשתין של אותם הימים. בשירו הסקפטי, "תימנים לתפארת", הוא תיאר את מצבם העגום, ותהה: "שלמה באתם אחי הנאמנים? באתם לשנות-עוני נוספות; כמוני תסבלו צרות ותלאות; כמוני תוכלו לבנות בדמעות".
בשירים אחרים שפירסם, מתאר אימבר את ייחודם של היהודים יוצאי תימן בהשוואה ליוצאי גלויות אחרות, כשהוא מכנה אותם, בהערצה, "שבט של לוחמים עצמאיים", שהצליחו להטיל את חיתתם על אויביהם הערביים, כפי שתיאר זאת באחד משיריו: "בעורקים עוד יזל דם גיבורים, דם אבותינו" ובשיר אחר: "גיבורים חזקים ופניהם להבים, נושאי הצינה, כידונים ורמחים".
בשנת 1908 פירסם אימבר את מאמרו "היהודים האדומים", שהתמקד כולו ביהודי תימן. המאמר פורסם דווקא בעיתון אידישאי שנשא את השם "מאנאט בלאט". כותרת המאמר, אליבא דאימבר, אמורה הייתה לתת ביטוי לשיער בעל הגוון האדמוני שאפיין את יוצאי גלות זו, בעוד המאמר עצמו חולק שבחים לעדה הנבחרת סעיניו, שהיה לה לוח-שנה משלה ושהצליחה לחולל מהפכה תרבותית של ממש, בהיותה עצמאית וחופשית, ללא שום זיקה לויקטומולוגיה היהודית של יוצאי הגלויות האחרות.
חידוש ראוי התמקדותו של אימבר ביהודי תימן הינה, לדברי גד נחשון, בבחינת חידוש ראוי לציון. הוא כינה אותם "היהודים היפנים", כאסוציאציה לחריצותם הרבה של תושבי ארץ השמש העולה, כמו גם "יהודים חכמים", על שום תבונתם היוצאת מן הכלל.
בהתייחסו להיסטוריה שלהם מזכיר אימבר את הגירתם של יהודי תימן לחצי האי ערב לאחר מותו של שלמה המלך ומציין לשבח את עקשנותם לשרידות יהודית כתכונת-אופי ראויה לציון, המבדילה אותם לטובה לעומת היהודים האשכנזים והספרדים גם יחד, כפי שהוא עצמו התבטא בשבחם: "הם אנשי עמל, צנועים וישרים, כשהיושר שלהם מושך אותי הרבה יותר מאשר ההמולה של מיליוני היהודים האחרים".
בהקשר לכך מטעים נחשון שאליבא דאימבר לא ניחנו יהודי תימן במוח ספקולטיבי כמו זה של היהודים האשכנזים. הוא חולק שבחים ל"יהודים אלה, הבולטים לעומת אחיהם משבט יהודה או אפרים בחריצותם הרבה ובהצטיינותם במלאכות כמו צורפות ואריגה, חקלאות ובניין". אבל מעל לכל הוא משבח את שמירתם העיקשת על הדת ועל המסורת, תוך אמונה בביאת המשיח, ויחד עם זה גם את השקפת-עולמם הליברלית.
