בשנת 1969 התבקשו הבדווים משבט ערב א-נעים לעזוב את גבעת המורה ולהתיישב 'בינתיים' בפתחה של נצרת. בני השבט, שכבר קשרו את גורלם עם מערכת הביטחון ומדינת ישראל, עברו למקומם החדש, ושם נשארו, אף שקיימת תוכנית להתיישבות קבע.
עם השנים הם בנו את בתיהם בשטח, למרות העובדה שמוקמו בסמוך למזבלה העירונית של נצרת, שנסגרה רק לאחר מאבק משפטי שנמשך עשרות שנים. משרד הביטחון דאג לתשתיות חשמל וטלפון, אולם כל השאר נותר במשא-ומתן אינסופי מול גופים רבים: מִנהל מקרקעי ישראל, משרדי השיכון, הפנים, המועצות המקומיות, עיריית נצרת, משרד ראש הממשלה, היועצים לענייני ערבים – כל אלה ומחליפיהם, במשך שנים ארוכות.
מדינת ישראל לא מיהרה לשום מקום. בסך הכול אלה 35 משפחות, כ-300 נפש, הנאבקות לקבל מקום התיישבות מוכר וחוקי, תשתיות חוקיות ושירותים מוניציפליים.
ספק אם לולי סיפור הקבר של עלא א-נעים היה אביו, מנהיג הכפר, יוצא למאבק הביורוקרטי הארוך. מאבקו של א-נעים להעביר את בנו למנוחת עולמים ראויה, שזור בסיפורם של בני השבט. הוא מכיר את כל שרי הממשלה ב-15 השנים האחרונות, את דובריהם ואת עוזריהם. כולם (כמעט) נחמדים, מבטיחים לעזור, ובעיקר שולחים העתקים של מכתביהם הדחופים לעמיתיהם במשרדים מקבילים, המבקשים לטפל בסיפורו הנוגע-ללב של א-נעים ובני שבטו. איש אינו רואה את עצמו אחראי להסדרת העניין. "במשרד הביטחון יש כסף שהוקצה לבית העלמין ומחכה רק לאישור", אומר א-נעים. "הגשתי תוכנית מסודרת מטעמנו למשרד הפנים ועדיין לא קיבלנו תשובה".
זהו סיפורו של מיעוט בתוך מיעוט שכרת ברית עם מדינת ישראל ומשלם מחיר כפול: החברה הערבית רואה בהם בוגדים; הרשויות הביורוקרטיות של מדינת ישראל אינן ממהרות לטפל בעניינם. סיפורו של א-נעים מזכיר את סיפורו של שבט אבו-סלב בדרום, שבט קטן של אזרחים נאמנים המשרתים בצה"ל ורודפים אחר הרשויות עם הצעות ויוזמות להסדרת התיישבותם ביישוב קבע.
באופן טראגי, מדינת ישראל ממשיכה לנסות לפייס את התושבים העוינים שאינם מוכנים להגיע להסדר, ודוחה ב'לך ושוב' את אלה המתחננים להתמקם, להסדיר את התיישבותם ולתרום למדינת ישראל. "המדינה לא יודעת מי האויב שלה ומי הידיד שלה", נאנח א-נעים, "מה שקורה הוא דבר שלא ייאמן. נותנים לשונאים של המדינה, ואותנו משאירים בצד".
א-נעים ואשתו מתגוררים בבית אחד עם הבן הנשוי שנפצע באירוע החטיפה של
גלעד שליט ב-2006. "הוא שירת במשך שלוש שנים בלבנון, בגדוד 51 של גולני", אומר האב. "כמה פחדנו, והוא יצא ללא פגע. בסוף שכנעו אותו לחתום קבע בגדוד הסיור המדברי, והוא נפצע דווקא בעוטף עזה. גם פה הביורוקרטיה לא עוזבת אותנו, הוא נפצע ב-2006 והחל לקבל קצבת נכה ב-2012. איך אפשר להבין את זה? זה אדם שכולו מלא רסיסים ועד היום לא ישן בלילה".
חדר המגורים של המשפחה הוא למעשה חדר הנצחה לבן שנפל. תמונה גדולה ממסע הכומתה, תעודת חוגר, תעודות הערכה, תמונות משפחתיות. בעיקר במדים. בנו הנוסף של א-נעים הוא שוטר, שני בניו הקטנים משרתים בצה"ל: האחד בגבעתי, השני בגדוד הסיור המדברי. את יישוב הקבע מבקש האב לקרוא "מנשיית עלא", על שם בנו החלל.
לדבריו, עיקר המאבק עתה הוא מול דרישתה של עיריית נצרת ששטחי הכפר המתוכנן ייכללו בתחומה. א-נעים מסרב לכך בתוקף. "כל הבדווים בשכנותנו שייכים למועצת עמק יזרעאל", הוא אומר, "אנחנו בדיוק על התפר עם עמק יזרעאל, הם רוצים אותנו ואנחנו רוצים אותם. אין לנו שום דבר משותף עם נצרת, יש שנאה והפליה מצדם כלפינו. בעיניהם אנחנו גם בדווים וגם 'בוגדים'. אני לא מתכוון להמשיך לחיות עוד בהשפלה".