התופעה הזו אינה חדשה. מאות חיילים עומדים בתחנת האוטובוס בהמתנה לקו אוטובוס שייקח אותם לבסיסם. חלקם חסרי סבלנות ומיד צובאים על דלתותיו. האוטובוס שמגיע אינו מצליח לעצור בתחנה, נעצר על הכביש, ואז מתחיל הקרב. הקרב הלא-קדוש על המושב.
כשהם דוחסים ומועכים זה את זה, במחזה אומלל שמבייש את מדי צה"ל, נדחקים החיילים, קרביים לצד עורפיים, ומנסים להיכנס בדלת האוטובוס. כאשר האוטובוס מתמלא - 50 מקומות בישיבה ועוד 10 בעמידה כפי המותר בחוק, לא מאפשר הנהג יותר לעלות.
רבים נותרים מאחור בהמתנה לאוטובוס הבא, מה שלא פוטר אותם מעונש על איחור מצד מפקדיהם. עיקר הלחץ הוא בימי ראשון בהם שבים החיילים לבסיסם. כוחותינו אולי ישובו בשלום, אבל
כבודם נשאר מאחור.
לביזיון המתמשך הזה אחראים כל המעורבים בהסעת חיילים. החל בראש החטיבה לתחבורה יבשתית במשרד הביטחון שאינו דואג לספק הסעות מיוחדות שיפזרו את החיילים בבסיסיהם, המשך בצה"ל שאינו מציב משטרה צבאית שתעשה סדר ותנהל עלייה תרבותית לאוטובוס, וכלה ב
משרד התחבורה, ב
אגד ובחברות אחרות בהן מתרחשת התופעה, שאינם מתגברים את מספר האוטובוסים ואינם שמים את המפתחות על השולחן לנוכח הכאוס השורר.
הצבא אומנם מעביר כל בעיה פרטנית בנוגע לקווים ספציפיים לחברת האוטובוסים הרלוונטית, ובמקביל יש תכנון לפתיחת קווים חדשים מבאר שבע כאשר התחנה המרכזית שם תשופץ, אך אין בכך די.
כבר שנים על גבי שנים שהפתרונות הניתנים מעטים מדי, נקודתיים מדי ואינם מספקים. דרושה ראייה מערכתית לתיקון המצב. בבסיסה צריכה לבוא ההבנה שחייל אינו רכוש צה"ל ואינו בשר תותחים של מחדלי המערכת. חיילים כידוע אינם יכולים להפגין ולמחות, ולכן השינוי לא יכול לבוא מלמטה אלא רק מלמעלה. אחד מערכי צה"ל הוא כבוד האדם. לא סביר שערך זה יהיה למרמס, תרתי משמע, כאשר הוא מגיע לחיילים עצמם, כי לאומה שבניה ובנותיה כאסקופה הנדרסת אין במה להתפאר.
