כל מי ששירת בצבא אי פעם, וכמעט כולנו כאלה, חי בשנית בעת הצפייה בהצגת תיאטרון באר שבע את החוויה של הטירונות על כל תהפוכותיה. כי למי לא היה מ"כ (או מ"מ כפית) שהתעלל והתעלק על פקודיו בטירונות? כזה שפס אחד או שניים על זרועו היו ה"פס" לחופש התעללות בטירונים הירוקים?
אצל ניל סיימון, בן דמותו במחזה הוא יוג'ין (
תום אבני) שנכסף להיות סופר, וכותב כל העת את רשמיו מהטירונות במחברת אישית. כולל הערותיו והשגותיו על הסמל הגזען טומי (
רון ביטרמן שמשכנע מאוד בגסותו וחספוסו). הטרור שהאחרון משליט על חבורת ששת הטירונים הוא פרי מוחו הקודח, ואולי גם תוצאת פציעתו בראש בעת המלחמה.
קצב בלתי פוסק ששת הטירונים הם עולם ומלואו, מרבדים שונים של האוכלוסיה, ומכאן גם הגיוון באפיונים, במחוות ובתגובות לטראומות שהם עוברים תחת ידי הסמל הקשוח והמופרע. הרגיש והחלשלוש מכולם הוא ארנולד אפשטיין היהודי (
תום חגי, הבולט בין כל החבורה המוכשרת ביכולותיו להחצין חולשה ופגיעות, שאחרים פוחדים לחשוף, בפני הסמל). דווקא הוא, החלשלוש, עובר טירונות נפשית, ומתגלה בהמשך כאיתן ביותר נפשית מכל יתר החזקים והגברתנים, המעז לומר את דעתו הכנה לשאלות המפקד המטורלל. הסצנה בה הסמל מאיים להורגו עם אקדח, מטלטלת את נפשו הרגישה, וגורמת לו דווקא להתעשת, להתקשח, ובכך - להביא למשבר נפשי לסמל עצמו.
תום אבני עושה דמות פסיבית יותר, ומשמש יותר כסופר המתאר את החוויות, אך לא ניזוק בעצמו. את כל מטען ההשפלות, הקללות וניבולי הפה סופגים כל היתר:
אורן כהן כ"דונלד", החולם להופיע כזמר-רגש נוסח זמרי שנות הארבעים שנחקקו בזיכרון הבינלאומי - כה משכנע ומרשים, כשם שהרשים ב"קן הקוקיה" בתיאטרון באר שבע", אז זכה בפרס התיאטרון כשחקן המבטיח;
אורי מזעקי כ"רוי", מלא הטמפרמנט והקצב בתנועתו, כאילו יין תוסס בעורקיו במקום דם;
איתי פולישוק הגברתן כ"ויקובסקי" בולט כ"אלתר-אגו" של הסמל, בוטה, כוחני ואלים;
אלירן הרוש החמוד (כג'ימס הנסי) שמשחק גם ב"בוגד" וב"פרח השכונות" של תיאטרון באר שבע;
והאור שבמחזה, שני הקטעים בהם מופיעות הדמויות הנשיות, הם אתנחתות מרוככות בין הבוטות, האלימות וההשפלות שעוברים הטירונים הצעירים.
אדווה עדני שברקורד המרשים שלה הופעות בהצגות מהמעולות ביותר, משחקת כאן בהמון חן והומור את הזונה אליה מגיעים החיילים ב"אפטר" שלהם. הסצנה שלה עם תום אבני, היא מאסטר פיס, וממחישה את תסכולי איבוד הבתולים של הבחור תוך גל צחוקים בלתי פוסק למראה המתלבט הבתול. הקטע ההומוריסטי עשוי בהמון חן וטעם, ועל כך, כמו על כל ההצגה, יש לברך את הבימאי
מיטקו בוזקוב ואת המתרגם הנפלא
אלי ביז'אוי.
הדמות הנשית השנייה שהסצנה שלה עם תום אבני מפיגה את האגרסיה הגברית תוך הבעת הרוך הנשי שלה והנפש הרומנטית של הגיבור - היא
ענבר דנון כדייזי האניגן. יופיה, עדינותה ושמירתה על התום והטוהר, במיטב המסורת השמרנית האמריקנית, מהווים את הניגוד המרענן לכל המתרחש במציאות של הטירונות ומשלימים את נפשו הרגישה של הגיבור - בן דמותו של סיימון.
עיצוב הבמה הריאליסטי של סשה לישיאנסקי, לוקח אותנו עמוק לתוך התרחשות העלילה. התלבושות האותנטיות של סבטלנה ברגר, התאורה המצוינת של אורי מורג, וקטעי המוזיקה בעריכת רן בגנו - הם שגורמים לקצב של ההצגה, ולקהל - לא להוריד עפעף ולעקוב אחרי כל ניע וזיע. אין חילופי תפאורה על במה חשוכה לדקות, שבדרך כלל מפיגים את הקצב. כאן הפתרון הגאוני של לישיאנסקי מותיר את הקצב והפעימה בלתי פוסקים, והמחזה מהווה חוויה מענגת, מצחיקה, גם אם היא מעלה זכרונות לא כל כך נעימים למי שחווה חוויות דומות בצבא.
אבל בסך-הכל - הצגה סופר-מהנה ושווה כל דקה. בידור כפי שרק ניל סיימון יודע להעטיר עלינו, ובביצוע הנכון ביותר.
שאפו לבאר שבע.
