השופטת: הדסה נאור, בית משפט השלום בתל אביב המועד: יום שלישי, 12.3.13, שעה 10:30 הנושא: תיקים פליליים שעה באולמה של שופטת בית משפט השלום בתל אביב, הדסה נאור, מהווה מיקרו-קוסמוס בהחלט מייצג לבעיות הרבות בפניהן נתקלים ההליכים הפליליים בבתי המשפט בישראל. נאור הצליחה לקדם רק חלק קטן מן התיקים ונאלצה להיות כמעט-צופה ברובם - מה שלא אפשר למדור לגבש דעה ספציפית עליה, אך בהחלט להציף את אותן בעיות רוחב האופייניות להרבה מאוד ימי מיקוד פליליים.
בתיק הראשון לא ניתן לקיים דיון מלא, כי אחד הסניגורים ביקש דחייה בשל דיון בבית המשפט העליון. עד מהרה מתברר, שגם אחד מן הנאשמים לא טרח להתייצב, הוא לא הופיע גם לדיון קודם ולא הגיש תשובה לכתב האישום. הסיבה פשוטה: המדינה לא הצליחה לאתר אותו. לכן אין לנאור ברירה אלא למחוק אותו מכתב האישום ("אל תדאגו, יוגש נגדו כתב אישום", היא אומרת ליתר הנאשמים).
אחרי ענייני הנוהל הללו, אפשר לגשת לעניין - אבל רק לגבי נאשמת אחת, איתה הושג הסדר טיעון. שני הנאשמים האחרים ביקשו בדיון הקודם לקבל חומר חקירה, אך בשל תקלה בפרקליטות טרם קיבלו אותו. אותה נאשמת מודה בכך ששימשה כדילרית בהימורים בלתי חוקיים והסניגורית מבקשת להסתפק בענישה ללא הרשעה. נאור מפנה את הנאשמת לקבלת תסקיר של שירות המבחן וקובעת את הדיון הבא ל-17.9.13 - כן, אחרי למעלה מחצי שנה. זה עוד טוב לעומת שני הנאשמים האחרים, שדיון ההוכחות בעניינם יתקיים ב-18.11.13, דהיינו שמונה חודשים מאוחר יותר.
"כולם הוזמנו ל-08:30" אחרי התיק הזה, מתקדם נאשם היושב בשורה האחרונה לעבר הדוכן: "אפשר משהו?". נאור: "לשבת". הנאשם: "אני פה מ-08:00, הזמינו אותי ל-08:30". נאור: "כולם הוזמנו ל-08:30, כולם יגיעו". השעה, כדאי לציין, היא 10:30. כאשר מזמנים עשרות נאשמים לאותה שעה, ברור לחלוטין שחלקם ימתינו שעות ארוכות. מצד שני, כאשר לא מעט נאשמים וסניגורים לא מופיעים לדיונים, השופטים צריכים "מלאי" כדי שלא יישבו בטלים. בעיה שניתן לפתור רק על-ידי אכיפה קשוחה של הזמנים ונקיטת צעדים בלתי מתפשרים כלפי מי שאינם עומדים בהם - וזה אומר תובעים, סניגורים, נאשמים, שירות בתי הסוהר ואפילו שופטים.
את שלושת התיקים הבאים לא יכולה נאור לנהל, כפי שמציינת הקלדנית: הסניגורים הגישו בקשות דחייה. בתיק הבא אומנם יש סניגור, אבל הוא מבקש דחייה. הנימוק שלו: "אני פוגש כעת בנאשמת בפעם הראשונה. היא ילדה לפני מספר חודשים והייתה מאושפזת בעקבות כך, אנחנו מבקשים דחייה כדי לבדוק את המסמכים הרלוונטיים". הפעם קובעת נאור את הדיון הבא למועד קרוב יחסית - 10.7.13. אבל כיצד קורה שסניגור פוגש את מרשתו בפעם הראשונה באולם עצמו, דקות ספורות לפני הדיון? נכון, זו שאלה רטורית, אך עצם קיומה מטריד מאוד.
זוכרים את הנאשם הממתין כבר שעתיים? אחרי טיעונים לעונש בתיק בו הורשע אדם בכך שנופף בסכין קצבים לעבר אביו ואחיו, הוא שוב מנסה לומר משהו: "גבירתי, אם אפשר". נאור מרימה את הקול: "לא, אי-אפשר, תשב בשקט!". עד למועד בו יצאתי מן האולם, קרוב לשעה 11:30, טרם הגיע תורו של אותו אדם.
עדים 1 ו-2 הם אותה אישה גם את התיק הבא לא יכולה נאור לקדם, ושוב מהסיבה הנפוצה ביותר: הסניגור מבקש דחייה. לדבריו, הוא זקוק לפסק הזמן כדי לבוא בדברים עם הפרקליטות. נאור לא ממש קונה את הנימוק הזה: "את זה אמרת גם בדיון הקודם". יש עוד נימוק: מדובר באסיר האוסף כסף כדי לשכור עורך דין מטעמו, שיחליף את נציג הסניגוריה הציבורית, ולכן הוא מבקש דחייה עד לאחר שחרורו הצפוי בחודש יוני. התובע מתנגד לדחייה נוספת, אך לנאור למעשה אין ברירה: "הוא לא מוכן להודות. נקבע להוכחות, ועורך הדין שייקבע יתאים את עצמו לתאריך".
בעוד נאור מדפדפת ביומן הידני שלה, מעיר הסניגור שבחומר החקירה אין מידע על עדת תביעה 7, ולכן על המדינה לספק לו את החומר אם תבקש לקרוא לה לעדות - פאשלה קטנה אך מעצבנת של התביעה. הסניגור גם שם לב לכך שעדי תביעה 1 ו-2 הם למעשה אותה אישה, הרשומה בשתי כתובות שונות - שוב חוסר תשומת לב מצד המדינה. לבסוף קובעת נאור את הדיון הבא ל-19.11.13 ומדגישה שלא יהיו דחיות נוספות. אבל התחושה שאני מקבל היא, שאם לא תהיה ברירה - גם אותו דיון לא בהכרח יתקיים במועדו.
אולי בתיק הבא ניתן יהיה להתקדם? מה פתאום. רק אתמול - אומר הסניגור - הוסדר הייצוג, והתיק (עבירות סמים) חזר אליו לאחר שהועבר קודם לכן לסנגוריה הציבורית. עם זאת, הוא מבטיח להתאים את עצמו לתאריכי ההוכחות שכבר נקבעו בתיק - אך מרשו, אסיר הטוען שהוא נמצא בטיפול גופני ונפשי, מבקש דווקא לדחות אותן. נאור מסכימה וקובעת את הדיון ל-20.11.13. לא ברור האם באותו מועד הנאשם עדיין יהיה אסיר, כך שנאור מכניסה לפרוטוקול את שתי האפשרויות: הנאשם יובא בידי שב"ס והוא גם מוזהר בחובת התייצבותו.
השורה התחתונה: הבה ונסכם את הבעיות שצפו באולמה של נאור. סניגורים המבקשים עוד ועוד דחיות, נאשם שאינו מתייצב והמדינה אינה יודעת היכן הוא, ייצוג המוסדר במקרה הטוב יום לפני הדיון ובמקרה הגרוע כמה דקות לפניו, חומר חקירה חלקי שנמסר להגנה, טעות ברשימת עדים, עשרות דיונים הנקבעים לאותה שעה, דיונים הנדחים בחודשים רבים. די בכל בעיה שכזו כדי לתקוע את התיק, וכאשר כולן מצטרפות יחד - התוצאה ברורה: מתוך שבעה תיקים שהוזכרו בזמן בו ישבתי באולמה של נאור, רק באחד התקיים דיון של ממש ובאחד נוסף הוצג הסדר טיעון. חשבון פשוט מראה, כי ב-70% מהתיקים נדחה הדיון. בצורה כזו באמת אי-אפשר לנהל מערכת משפט ראויה. 