כל העניין הזה של לדעת לתפעל את המצלמה, מובן לנו וברור ואנחנו בהחלט מלמדים זאת ללא כל יומרה אמנותית. אבל להבדיל, אנחנו מאמינים שצילום הוא כלי לביטוי אישי, ואין לכך קשר לצילום אמנותי או מקצועי.
גם כשאנחנו מצלמים את המשפחה והחברים או נושאים קרובים לליבנו - קיים הביטוי האישי כשהמושג 'ביטוי אישי' נחלק לשתי נקודות עיקריות:
אנחנו מביעים את עצמנו באופן אישי בהרבה מאוד תחומים. כשאנו פוגשים אדם, נדבר אליו באופן מסוים. אופן הדיבור שלנו יושפע ממידת ההיכרות שלנו עם האדם, ממצב-הרוח שלנו באותו רגע, מנושא השיחה ומאישיותנו.
האינטונציות, הקול, המילים בהן נבחר ושפת הגוף שלנו, הם הכלים דרכם נבטא את עצמנו. אנחנו יכולים לצחוק או לבכות, לשמוח או לכעוס - כל אלה ועוד מהווים למעשה את אותו 'ביטוי אישי' עליו אנחנו מדברים.
צילום = שפה חזותית וכשאנחנו מדברים על צילום, אנחנו מדברים על שפה חזותית. את המילים בשפה הזו מחליפים דימויים. כשאנחנו מצלמים, ההבעה האישית שלנו באה לידי ביטוי דרך צילום וכמו שלא היינו רוצים שיגידו לנו איך להתייחס לאדם זה או אחר במצבים יומיומיים, לא היינו רוצים שיגידו לנו כיצד להתבטא דרך הצילומים שלנו. מה שאנחנו מצלמים והאופן שבו אנחנו מצלמים, הם הביטוי האישי שלנו. כי כשאנחנו לומדים צילום, אנחנו צריכים לדעת שצילום הוא לא רק לדעת לתפעל את המצלמה. גם אם הצילומים שלנו מתרכזים 'רק' במשפחה, בחברים, בטיולים ובבילויים המשותפים. גם בצילומים מהסוג הזה, ישנו מקום לביטוי אישי. איזה כיף לדעת להעביר דרך צילום את ההתרגשות שאנו חשים כשאנו מצלמים את הילד שלנו מחופש בפורים ולא רק מתעדים עוד ילד מחופש כי מישהו הנחה אותנו ש'ככה מצלמים'?
צילום הוא מבט ואמירה אישיים כשאנחנו לומדים צילום, אנחנו צריכים להבין שלא מדובר דווקא בציוד הצילום. צלמים רבים במהלך ההיסטוריה של הצילום, צילמו צילומים גם בהעדר ציוד שהוא המילה האחרונה. אנרי קרטייה ברסון, אחד הצלמים החשובים במאה ה-20, השתמש באותה מצלמה וכמעט באותה עדשה במהלך כל 70 שנות הקריירה שלו. המצלמות השתכללו והוא בשלו. זה לא הפך אותו לצלם פחות טוב.
כשאנחנו לומדים צילום, אנחנו צריכים להבין שצילום הוא מבט ואמירה אישיים ושהמצלמה היא כלי טכני, דרכו נעביר את הביטוי האישי שלנו.
ומעבר לציוד, קיים כמובן גם המבט שלנו. פעמים רבות אנחנו רואים צילומים שאין להם זהות. מה זה אומר? זה אומר שטביעת אצבע או יותר נכון טביעת עין אישית נעדרת מהם. ברוב המקרים, עוסקים הצילומים הללו בתופעות. ברוב הצילומים הללו יופיעו אובייקטים שרוב האנשים ממילא ישימו לב אליהם כי הם תופעה, הם יוצאי דופן. הם 'ראויים לצילום' כביכול. הצילום בתרבות שלנו נתפס כמשהו שצריך לעבוד לפי חוקים מסויימים, אבל החוקים הללו מבטלים למעשה את הביטוי האישי. התלבושת האחידה הזו, הצילומים חסרי הזהות הללו, קיימים בכל דוכן שמוכר גלויות. אז מדוע לצלם בעצמנו? מדוע להשקיע זמן, כסף ומאמץ בכדי ליצור צילומים שבסופו של דבר אינם שלנו? הרעיון בצילום הוא לפתח את המבט שלנו, כי כל אחד מאיתנו רואה וחווה אחרת.
ג'וליה מרגרט קמרון, אחת מהצלמות הראשונות שעסקו בצילום במאה ה-19, צילמה צילומים שנגדו לחלוטין את חוקי הצילום של תקופתה. הצילומים המקובלים דאז היו קפואים, חדים, ברורים וחסרי נשמה. לא ניתן היה להבחין בסגנון אישי של צלם זה או אחר. היה חשוב להראות את המצולם והצילום נתפס כ'מעתיק את המציאות'.
קמרון לקחה את הצילום למקום אחר. בהביטה בצילומים הפופולריים של תקופתה, היא מבינה מהר מאוד שלא ייתכן שכולם נראים אותו דבר. בעזרת מצלמה ועדשה, שלא ממש התאימה לצילום דיוקנאות, היא מצליחה ליצור דימויים אישיים שיש בהם אמירה אישית וטביעת עין שהיא רק שלה. צלמי התקופה, אותם אלו שפעלו לפי 'חוקי הצילום', כינו אותה 'הגברת החובבת'. קמרון ממשיכה בשלה וזוכה לתהילה. צילומיה הפכו לאחד מעמודי התווך המשמעותיים ביותר בצילום. היא השתמשה במצלמה שלה ככלי לביטוי אישי. יתרה מכך, היא השתמשה במגבלות המצלמה שלה כדי לבטא את עצמה. טכנית, צילומיה הוגדרו כ'לא נכונים'. בפועל, הטכניקה 'הלא נכונה' שלה, נעשתה מתוך בחירה, לצורך חידוד הביטוי האישי.
זה בדיוק העניין בצילום וזה העניין שהרבה מאוד אנשים לא מבינים כשהם מתחילים לצלם. הרבה מאוד אנשים מנסים לצלם כמו מישהו אחר או לחליפין, אם מישהו הולך ללמוד צילום בסופו של דבר, הוא מצלם כמו המדריך שלו. זו גישה מנוונת המקבעת את המבט. הביטוי האישי הולך לאיבוד. האלמנטים שכל-כך מאפיינים אותנו, נמוגים.
לא מזמן הסתיימה תחרות הצילום בנושא 'זמן' בחסות 'דרך צילום'. התחרות הייתה פתוחה לקהל הרחב. אחד מהמיילים שקיבלנו שאל מהו 'זמן' כי הכותרת של התחרות נורא מופשטת. נכון ענינו לו, זה בדיוק העניין, זמן נתפס אצל כל אחד מאיתנו באופן שונה וזה מה שיפה בו. יש ביטויים שונים לזמן, ביטויים אישיים לזמן. אותם אנו רוצים שתביע בצילום שלך, בלי שאנחנו ננחה אותך מה לצלם ואיך לצלם אותו.
ביום רביעי האחרון, התקיימה ביקורת עבודות אחרונה בקורס יסודות הצילום. משתתפי הקורס הגיעו אליו בלי ידע מוקדם בצילום. יחד עברנו 14 מפגשים ולאט לאט הם נפתחו לעולם רחב ועשיר של צילום. בסופו של דבר, כל אחד מהם לקח את מה שלמד לכיוון שלו, לעצמו. עצמו, האישיות שלו והאופי שלו, ניבטו מתוך הצילומים. הדרך שבה אנחנו מלמדים את הקורס, היא דרך המאפשרת לאנשים להגיע למקום שלהם מבחינת הביטוי האישי. לעולם לא נכריח מישהו לצלם כמונו. הרי אנחנו אנשים שונים. אנחנו מביעים ורואים דברים אחרת. המבט שלנו אינו בהכרח 'המבט הנכון', כי אין חיה כזו 'נכון' בצילום. יש לנו ארגז כלים אינסופי כמעט ליצירה ואנחנו צריכים להחליט מה מתוכו מתאים ברגע נתון. אנחנו חייבים להבין שאין שבלונות בצילום ואסור לנו כמורים להגביל או לצמצם את ראייתם של הסטודנטים, כי אז אנחנו מסרסים את היכולת היצירתית שלהם ומנוונים אותה.
