הטירוף שנקרש

הצחוק, כמו להבת גפרור, ניצת בנו עקב חיכוך פתאומי בין לוח התודעה ובין העולם. המון גפרורי צחוק ניצתים בי, ולאורם אני כותבת: מצחיק שהבן של עגנון, חמדת עגנון, התארח השבוע יחד עם בנו בתוכנית של השף גיל חובב, שבישל לכבודם "כרעי אווז צלויות". איזו אירוניה עצובה. הלא אבא עגנון היה צמחוני ששילב בסיפוריו דמויות של צמחונים וטבעונים, לעתים כגיבורים ראשיים (כמו ב'אורח נטה ללון'). מצחיק גם שאחת כמוני, שלא טרחה לשנן אפילו בדיחה אחת מוכנה שאפשר להפשיר ולחמם ברגעי הצורך (ולכן נאלצת לחפש בעיי החורבות של זיכרונה שברי הלצות, או, מה שנפוץ יותר, לאלתר אותם), מצאה את עצמה צופה ב'תחרות בדיחות'. המשתתפים מגיעים מכל חווקי האוכלוסיה - אימהות, עובדי עירייה וזאטוטי פייסבוק - ומדקלמים מול הקהל בדיחה אחת בלבד. בשל כך מזכירה התוכנית מין שעשועון סלפסטיק בנוסח שנות ה-20 של המאה שעברה: ליצנים-לרגע עולים על במה, מטיחים בפרצופנו עוגות קרם מילוליות, ובורחים. דא עקא, רוב הבדיחות הספיקו להקיף את כדור הארץ כמה וכמה פעמים לפני שנחתו על לשונם של המתמודדים, ואולי משום כך הן מתנשפות בפיהם. חלידוּתן של הבדיחות אינה מפריעה לשופטים - שלושת המצחיקנים בדימוס ספי ריבלין, ציפי שביט ושלמה בראבא - לשאוג בצחוק מנומס, גם אם הבדיחה מחרידה אותם ("איש עסקים מגיע לבית של ילד בכפר. ילד, איפה אבא שלך? הוא נדרס מהטרקטור. ואיפה אימא שלך? היא נדרסה מהטרקטור. והאחים? נדרסו מהטרקטור. ומה אתה עושה כל היום לבד, ילד? נוהג בטרקטור"). לזכות השופטים ייאמר שהם לא עושים פוזות כעמיתיהם מ'דה וויס', אלא יש בהם נינוחות מרירה-משועשעת, כמי שאינם לוקחים את התחרות ברצינות. רק ציפי שביט נראית כבובה שמישהו מתח את הקפיץ בגבה והיא אינה חדלה לחייך, חיוך אלים כמעט. בין אינספור בדיחות סרות-תֶפֶל על נשים בוגדות, הבדיחה המוצלחת ביותר הייתה דווקא יריית-צד של השופט בראבא: "שתי פולניות יושבות בטיטניק. בז'ז'ינקה: 'זוֹשָה, האונייה טובעת'. זושה: 'מה אכפת לך, זה לא שלך'". עצוב במקצת להיזכר שאותו בראבא, היושב עייף משהו מאחורי דלפק השיפוט, גילם בחודשי ההרצה של ערוץ 2, בתחילת שנות ה-90, את ברוּנוֹ - דמות מגלומנית, שטנית, שחצתה את הפריים בסערה במקטורן שחור וירתה שורות של ספק גאון ספק מטורף. חשבתי שככה ייראה העתיד של ערוץ 2, מבריק וחתרני ולועג גם לצופיו וגם לעצמו, אך ברונו כבה כגפרור, והותיר אחריו רק ניצוץ מוזר בעיניו של בראבא. ואצלי הוא הותיר סלסול דק של זיכרון. והלא זיכרון אהבה הוא שמחה קרוּשה, ומה לנו כי נבקש יותר.