לפי אינשטיין, הזמן אינו זורם: כל הרגעים קיימים יחדיו במרחב ואנו נעים לאורכם. כלומר, הזמן הוא רק אשליה. הגיבור של 'גטסבי הגדול', המנסה להחזיר אליו את אהובתו לאחר שנים, כמו מאמין בתיאוריה זו - משום שהוא מתייחס לרגעי העבר המאושרים כאילו הם קיימים עדיין במרחב וצריך רק להתכופף ולקטוף אותם, כמו תותים בשדה. "יש לך כישרון ענק לתקווה", אומר לגטסבי חברו-שכנו, שדרך תודעתו מוגש לנו הסיפור מתחילתו העולצת ועד אחריתו הרועצת. ובעצם, זרעי הבֶּלָדוֹנָה של הטרגי טמונים בכל תמונה בעלילה, הרבה לפני שפרחיהם מתפרצים בעוצמה אלימה.
'גטסבי הגדול' הוא ספר שקִסמו הציני-נוגה משך אליו במאים רבים, אך רק בַּגרסה בכיכובם של רוברט רדפורד ומיה פארו אני מוצאת משהו מהמסתורין המהפנט שיש אצל פיצג'רלד, ועל כן נשאבתי לצפות בה בשלישית. העיבוד החדש, לעומת זאת, המוצג כעת בקולנוע, נשמע לי ראוותני ובידורי (המבקר אורי קליין מחמיא דווקא ל'גטסבי' החדש, ורואה בגרסת רדפורד-פארו "עיבוד יבשושי ומייגע". דומה כי טעמו ורגישותו של קליין מדדים אחר הידע הקולנועי העצום שלו).
אגדת 'גטסבי' מספרת בחייל ובת עשירים שמתאהבים. הוא נוסע מעבר לים כדי לעשות הון, היא מבטיחה לחכות אך נישאת לעשיר שבוגד בה עם כל נערת מקהלה בין שיקגו ופסל החירות. גטסבי חוזר לאמריקה עשיר להצחין (מילולית ממש, כי השמועה אומרת שהוא מוכר אלכוהול מתחת לדלפק) וקונה אחוזה מול בית אהובתו. כעת מפרידים ביניהם רק מפרץ כחול וחוק הסיפורת של פיצג'רלד: רומנטיקה ראויה לשמה רק כשהיא מובסת.
הכול נכתב כבר על 'גטסבי' - שהוא מלעיג על הדקדנס של שנות ה-20, שהגיבור הוא החולם הכל-אמריקני - אך לא נכתב שהיצירה היא המחשה לפילוסופיה של קירקגור. אנסה להסביר. תחילה נדמה שגטסבי הצליח להזיז לאחור את מחוגי כאב-הלב ולהשיב אליו את דייזי. הם צפים בענן ורוד, אך כאשר הוא מבקש ממנה לעזוב את בעלה היא נרתעת בפאניקה, ואנו מופתעים. לאחר שגטסבי נרצח, תדהמתנו רק מעמיקה: דייזי חוזרת לבעלה עולצת כולה, ללא נקיפת-צער על אהובה. רק כעת, בצפייה שלישית, תפסתי שזהו מפגש טרגי בין שני טיפוסים קירקגוריאניים: בעוד דייזי היא 'האדם האסתטי' הנהנתן, המחפש גירויים חדשים להפגת השעמום שבנשמתו - גטסבי הוא 'האדם הדתי' שרגשותיו אמיתיים, טהורים ועמוקים.
למעשה, קירקגור מלמד אותנו להביט מעבר לקליפות: דייזי, הנראית לנו טיפוס רומנטי בהיותה חולמנית וענוגה, היא בעצם משוּללת יכולת אמיתית לאהבה, משום שלבה האנוכי אינו כשיר להתחייבות רגשית. דווקא גטסבי, איש עסקים קשוח, נגוע ברומנטיקה בצורתה הטהורה: לא כבריחה מהייאוש ומהאבסורד הקיומיים (אותה בריחה שהנהנתן מיומן בה כל כך) - אלא כערגה אל האינסופי המתגלם בזולת.
