איזו התרגשות לצפות בכל אייקוני התרבות כפי שקלטה מצלמתו של מאן ריי. ללכת באולמות התערוכה, או לעלעל בדפי הספר המלווה אותה, זה כמו לראות בצורה מוחשית את כל השמות הדגולים של תחום האוונגארד חיים מול עיניך. מרסל דושאן, כריסטיאן צארה, ז'ורז' בראק, פבלו פיקאסו, חואן מירו, ג'ורג'ו דה קיריקו, מקס ארנסט, אלברטו ג'אקומטי, רנה מאגריט, אנדרה ברטון, פול אלואר, ז'אן קוקטו, ג'יימס ג'ויס, אנרי מאטיס, אלדוקס האכסלי, ווירג'יניה וולף, איב טאנגי, איגור סטראווינסקי, לה קורבוזייה, סלוואדור דאלי, קוקו שאנל, אלזה שאפארלי, ודמויות שעשו היטוריה וזכו לכותרות ראשיות כמו - ואליס סימפסון, וכוכבי הוליבוד הגדולים אז - אוה גרדנר, פולט גודאר, דולורס דל ריו, ג'ניפר ג'ונס ועד לכוכבים שזכינו להכיר כמו איב מונטאן וזולייט גרקו, כשהצילום האחרון שעשה לכוכבים אלה היה של קתרין דנב, אגדה חיה. חוויה מסחררת.
צילומי העירום ודיוקני הדוגמניות שצילם הן עוצרי נשימה ביופיים. יש בצילומים של המאה שעברה רכות מסוימת, ומשחקי האור בהם השתמש כדי להבליט קווי מיתאר ולטשטש חלקים מהמודל הם רק חלק מיזערי מהטכניקות שיצר וחידש, שאין לו מתחרה בהן. החידוש האישי הידוע שלו הוא יצירת הטכניקה שקרא לה על שמו - Rayographs. טכניקה זו מומחשת בתערוכה בצילום דיוקנו-הוא ודיוקני אלזה שאפרלי ולי מילר, אהובתו ושותפתו למחקר בתחום זה.
הוא נולד ב-1890 בפילדלפיה כ-מיכאל עמנואל ראדניצקי, גדל בניו-יורק, ודחה מילגה ללימוד ארכיטקטורה כדי להקדיש עצמו לציור.תוך כדי עיסוקו זה, החל ללמד את עצמו צילום, כדי לתעד את יצירותיו. ב1911 צייר את הציור המופשט הראשון שלו, וב-1912 שינו הוא ומשפחתו את שם משפחתם לריי. הוא למד ציור בבתי ספר אחדים, וזכה למורים כמו ג'ורג' בלוז (שעל תערוכתו כעת בלונדון נכתוב בהמשך) ורוברט הנרי. התערוכה ב-1913 שכונתה "הארמורי שואו" וחרצה את פני עולם האמנות האמריקנית בכך שאלפרד שטיגליץ הביא לניו-יורק את כל מהפכני האמנות המודרנית מאירופה, עשתה גם משהו למאן ריי. באותה שנה הכיר את אדון לאקרואה הבלגית, שהפכה ב-1914 לרעיתו הראשונה. היא יצרה עבורו קשרים מתאימים, וציוריו החלו להימכר. ידו הייתה במקביל גם בכתיבה, ופרי עטו הודפסו במגזינים רבים.
כשפנה למו"ל שירכוש מציוריו, בחר הלה דווקא לשכור אותו כצלם שיתעד את יצירות האמנות שהוא אסף. ב-1919 נפרד מאדון לאקרואה. דושאן הכיר לו את ברניס אבוט, לימים מגדולי הצלמות במאה, והיא הייתה לאסיסטנטית שלו. בציוריו ניסה חידושם רבים כמו - ציורים באמצעות התזה.
נקודת מפנה בחייו הייתה ב-1915, כשבהיותו במושבת אמנים בריג'דפילד, ניו ג'רסי, פגש את האמן מרסל דושאן, (זה ש"המשתנה" שלו מוצגת במוזיאון כיצירת אמנות), ובצוותא ניסו להקים את תנועת ה"דאדא-ניו-יורק”. אך מסתבר ש"ניו-יורק לא סובלת את ה"דאדא", כתב לידידו. מלחמת העולם הראשונה עיכבה את תוכניתו, אך ב-1921 עקר לפאריס בעזרת משפחתו ותומך, ומאז, שמו קשור למילייה האמנותי שהתנקז מכל העולם לשם. ידידו הטוב היה פול אלואר, ואשתו גאלה, שלימים הייתה לאשתו של סלוואדור דאלי. הידידות הייתה כה אמיצה, שבהמשך, נישאו שניהם בטקס נישואים כפול כל אחד לרעיתו השניה. צילומם של הארבעה, רק ראשיהם פרושים, מופיע בתערוכה.
מאז שהגיע לפאריס, היה מאן ריי לחלק מהחבורה שעשתה את ההיסטוריה של האמנות לאחרת ושונה. רק מלצפות בדיוקנאות כל חבריו, מרעננים את המבט לאחור בנתח היסטורי כה חשוב. אך לא רק. איכות צילומיו כה ייחודית, שרק מי שצופה בהם, או שמעלעל בספר של התערוכה (שמומלץ לרכשו בכל דרך), יכול להבין את שפתו המיוחדת, שהקנתה לו את ייחודו. במאות תערוכות שנערכו ברחבי העולם והוקדשו לדאדא ולסוריאליזם - לא קופח חלקו של מאן רי, כחלק ממעצבי ההתפתחות באמנות.שלא לשכוח את כל תערוכות היחיד שהוקדשו לו כמובן. היופי האצור בפניהן של הנשים שצילם, אינו מצוי כיום בקרב צילומי צלם כלשהוא. יש בהם איזה שהוא קסם מהפנט, עד שאינך יכול להסיר את העיניים מהדיוקנאות שהוצגו בניישנאל פורטרט גאלרי (השוכן ממש ליד ה"ניישנאל גאלרי" שבטרפלגר סקוור).אפשר להתפייט על כל צילום ולא לסיים לכתוב - כה רב הקסם שבהם.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, עבר מאן ריי לארה"ב. שם נפגש עם כל חבריו האמנים הגולים מצרפת שמצאו מקלט בארה"ב מהמישטר הנאצי.הוא צילם את כל גדולי הוליבוד, כשהדיוקן המרהיב ביותר הוא של אווה גארדנר. למאן ריי היו קשרים עם דוגמניות רבות והאחרונה שיצר עימה קשר כמודל ב-1940 הייתה ז'ולייט, רקדנית בת 28, שבהמשך נישא לה והייתה חברתו לחיים במשך36 שנה. צילומיו עיטרו את שערי כל העיתונים והמגזינים הנודעים בארה"ב. יצירותיו (הצילומים והציורים) הוצגו בכל גדולי המוזיאונים בעולם, כולל במוזיאון תל אביב ב 1966. התערוכה בN.P.G היא פנינה לזכרו של אמן יהודי, אחד מיני רבים, שתפסו מקום כציוני דרך בתולדות האמנות.
לגבי כשרונו כצלם אמר: "רבים מהצלמים חושבים עצמם לאמנים, אך האמת ניתנה להיאמר ש-99% מהקרדיט יש לזקוף לזכות האדונים צייס ואיסטמאן (יצרני העדשות. ע.ב.) ורק אחוז אחד יש לזקוף לזכות האדם שמאחרי המצלמה". ב-1973 אמר עליו שז'רקובסקי, מנהל מחלקת הצילום במוזיאון מומא: "מאן ריי הוא אמן שעבורו האמנות היא סוג של משחק נאצל". באותה שנה ז'ולייט ומאן ריי שבו לפאריס, ודיוקניו שהונצחו בציורי אנדי וורהול ודייויד הוקני מהווים עיטור נוסף לאות מסדר הכבוד שקיבל מממשלת צרפת, וכל שאר העיטורים והתערוכות כשהציג בביאנלה בוונציה וכו'. אמן ענק שאין דומה לו. ב-1976 הוא נקבר בבית הקברות במונפארנס, וכשז'ולייט נפטרה ב 1991, היא נקברה לצד מאן ריי כשעל המצבה כתוב: "ז'ולייט ומאן ריי שוב ביחד".