"הבימה" יכול להיות גאה בעצמו על כך שמשהו זז שם בהנהלה, בכך שאיפשרו לכוחות חדשים של יוצרים רעננים להעלות הצגה כה משובחת כמו "אדם לא מת סתם", שכתבה שחר פנקס על-פי סיפורי דבורה בארון. וכך גם הבימוי, הוירטואוזיות של השחקנים המבריקים, העיצוב והמוזיקה. וזה שלנו – לא חומר מיובא מבחוץ.
מזה זמן רב לא זכינו לראות הצגה בשפה עברית כה יפהפיה, הפורשת (לא במחזמר) תמונה של חיי היהודים במאה ה-19 בגלות. בעוני, בחוסר כל, בתנאים מחפירים – בהם הגביר העשיר לא מתייחס לסבל העובדים שלו, הנאנקים ומשתדלים לשרוד. הגביר מתעניין רק בהמשך הצלחתו הכספית, ואוי למי שיתלונן או יאיים בשביתה. הסצינות, שיש בהן קורעות לב, אין בהן רחמים או חמלה. כאלה היו פני הדברים אז, ומי שמתנכר לעבר הזה של עמו, ולפועל היוצא מכך להקים מדינה ציונית, ומכביר חמלה כלפי שונאינו או כלפי מסתתנים בלתי חוקיים, בתוכם גם מסוכנים – אוי לו ולעתידו.
מכאן החשיבות שבהעלאת התמונות הכה צורבות של הנערה בת ה-15, אם לתינוק בן חצי שנה (לאה גלפנשטיין המרעידה את הלב) שבעלה נפטר לפתע, והיא נאלצת לעזוב את תינוקה עם אמה (יבגניה דודינה) ועם העז, ולעבור לגור אצל הגביר שהתאלמן, כדי להניק את התינוקת היתומה שלו. או בתמונת מנהל החשבונות (יובל שלומוביץ', המשחק בהמשך גם כ"בתיה הרחבה" - החביב והכה כנה ומשכנע) המבקש מעט זהובים מהבוס הרשע, כדי שלא יזרקו את אחותו מביתה - ונענה בפיטורין במקום בעזרה; מה שגורם לו להתאבד על סף ביתו של הגביר (דב רייזר המצוין, כסמל לכל הגבירים המנצלים ורעי הלב).
את דמותו של יאשק, הצעיר חולה השחפת, שנלחם למען הצדק הסוציאלי וטובת הפועלים, גם במחיר חייו, ממלא בצורה מרשימה ביותר אלכס קרול. חרף היותו בנו של הפקיד של הגביר, רוברטו פולק הותיק , אינו זוכה לרחמים, ונתלה באשמת הריגת הגביר, שבעצם מת מדום לב בתוך שיחה/ויכוח עם הצעיר המהפכן. פולק מצידו, פונה לגביר ישר אחר התאבדות מנהל החשבונות, ומבקש את משרתו: בעוד הגויה עדיין חמה והגביר באבל על אשתו. כי עבורו חשוב רק הכסף והקידום. מה שמסביר אולי את המשכיות ההתנהלות הזו ברדיפה כיום אחר הכסף, שמעבירה אנשים על דעתם, וסוחפת עמה את כולם לאבדון.
נפלא ומרגש יש בהצגה המופלאה הזו תמונות שהן בבחינת פנינים אמנותיות. כמו למשל הקטע בו האשה העקרה (יבגניה דודינה עם כל הרבגוניות שמאפיינת אותה) מתחננת לפני בתיה הרחבה שיש לה 10 ילדים, שתתן לה אחד כדי לגדלו. שחר רז, גם כרופא-האליל, שמפליא במשך כל ההצגה כקברן, עם הריטואל החוזר וכל הקסם שתנועותיו - בולט בהצגה ביכולותיו, למרות שכל אחד ואחת בהצגה ממש נפלאים. ויש את הקטע בו הנערה רוצה להניק את התינוקת שנשכרה עבורה, והקטנה צורחת ומסרבת. נעמה ארמון המשחקת בקולה ומפעילה את בובת הכלבה זיווה – פשוט נפלאה ומרגשת. את עיצוב התנועה לבובות יצר עופר עמרם – שחקן מצוין בפני עצמו שהתמחה בתנועה ובעיצובה. את הנערה שפרה מגלמת לאה גלפנשטיין המכמירה, וכן גם את הנער המת, בסצינה סוריאליסטית-חלומית.
הבימאית הצעירה והמחוננת שיר גולדברג יצרה מחזה פיוטי היונק מרבדים היסטוריים, מהשורשים מהם צמחו הורי הורינו, ומציירת כמו בתמונה אימפרסיוניסטית קטעים המצטרפים לכדי דרמה עזה ומרתקת. הכל הודות לתזמורה את השחקנים הכה מצוינים, תוך תיגבור מהחפצים שבני אדם ממלאים את תפקידם, כך שהתנועה בחלל הבימה נעה כל הזמן, וכל הסיפורים מקבלים משנה תוקף מעצם ההעמדה המקורית הזו.
השימוש בבובות ובחפצים, וכן המאקט המוקטן של בתי העיר התלוי ברקע למעלה, מעל לעמוד החשמל הענקי הנוטה על צידו – מעידים על-רקע רוסי של המעצבים, שכמוהו פוגשים גם בתיאטרון גשר. את התפאורה עיצבה שני טור, את התלבושות הכה מקוריות עיצבה נטשה טוכמן-פוליאק, את התאורה הלא מכוונת דיה והאפלולית מדי לעיתים עיצב רוני כהן, את הבובות הכה אנושיות והכלבה הכה מיוחדת עיצבה אמירה פנקס, ומעל לכל, החלק הטוב ביותר בהצגה, מעל כל החלקים כולם הכה טובים – המוזיקה המופלאה בפרט בנגינת המפוחית, שאין מילים לתאר את יופיה, שיצר דניאל סלומון המחונן.
נקוה, שאת מוסר ההשכל יבינו הצופים, כך שעתידנו לא ייראה כמו סוף המתרחש בהצגה.
הצגה עם אווירה קסומה, בשפה כה נעלה אך קצרה, עם כל הרוח של דבורה בארון (1887-1956), עם פרטי הפרטים הכה ריאליסטיים הלקוחים מהמציאות של היהודים במזרח אירופה אז, בביצוע ממש גאוני של כל היוצרים והשחקנים – שלכולם מגיע שאפו. ול"הבימה" – הידד על עידוד כוחות יצירה חדשים אלה.
הצגה הראויה לפרס התיאטרון.
